<h1>תוספות טוך</h1>
<h2>דף ב.</h2>
האשה נקנית בכסף ובשוה כסף בפרוטה ובשוה פרוטה. בפ' הזהב (ב"מ מ"ה ע"א) גבי ה' פרוטות הן תנן והאשה מתקדשת בשוה פרוטה ולא קתני בפרוטה משום דהכא אתא לפרושי הא דתני ברישא בכסף. וא"ת ומנא לן דשוה כסף ככסף דבעבד עברי ילפי' (לקמן ט"ז ע"א) מרבוייא דישיב גאולתו וכן גבי נזיקין כסף ישיב לבעליו (ב"ק ז' ע"א). וי"ל דמהתם ילפי' בכל דוכתא. ובפדיון הבן (שבועות ד' ע"ב) וההקדש דאיצטריך כלל ופרט וכלל, למעט שטרות ועבדים וקרקעות ולא לרבות כל שגופו ממון. ואצטרי' למכתב בתרוייהו דעבד עברי לא מצי למילף מנזקין דהא כי יקנה עצמו בקרקע לבעי מיטב, ובנזקין אצטריך דלא נימא דכסף בנזקין דווקא כמו שמצינו שהקפיד קרא לענין מיטב. ור' יצחק מדנפיר"א אומ' דבכל מקום ידעינן מסברא דשוה כסף ככסף, ובנזיקין אצטריך כדפי', ובעבד עברי משום דכתיב כסף תרי זמני דממעטינן מיניה בגמ' (לקמן ח' ע"א) תבואה וכלים והוה ממעטינן כל שוה כסף אי לאו ריבויי דישיב, וכן משמע בירושלמי (קדושין פ"א ה"ב) דקאמר בכל אתר אמר (דישיב) [דשוה כסף] ככסף והכא אמר דאינה נקנית בתבואה וכלים ומשני כסף כסף לעכב.
גליון. בכסף ובשטר. הא דלא נקט ביאה אחר כסף דכתיב בקרא כי יקח איש וגומ' משום דכסף ושט' שייך בכל קניני' ועוד דכסף ושטר אשכחן קנין הכתוב בתרוייהו, ומשום דתרווייהו תנן נקנית ועוד דכסף שטר וביאה ס"ת... גי', נ"ל ס"ת פְרֵה.
איטלקי. מפרש ר"ת איטליין של יון וקוף מיותרת כמו בעזרא (ד' ט') שושנכא על שם שושן.
והיבמה נקנית בביאה. הא דלא תנא מניינא היבמה נקנית בדרך אחת וקונה עצמה בשני דרכים ומניינא דרישא למעוטי כסף ושטרות ודסיפא למעוטי גט, כיון דאינה נקנית אלא בדרך אחד לא שייך למתני מניינא אע"ג דגבי אתרוג קתני ולירק בדרך אחד התם בא לפרש דברים החלוקים בו ומשום דלא תני ביבמה לא תני נמי בעבד עברי (לקמן י"ד ע"ב) ועבד כנעני (לקמן כ"ב ע"ב) אע"ג דאית בהו למעוטי מאי.
ומ"ש הכא דקתני האשה. המ"ל משום סיפא וקונה את עצמה דלא שייך התם לשון קדושין וכה"ג משני בסמוך.
משום דבעי למתני. הכא ליכא למפרך ותני תרתי אטו חדא כדפרי' לקמן דלשון קנין שייך נמי גבי שטר וביאה, ולא היה תימה על לשון קנין אלא אמאי לא תני לשון קדושין כדלקמן. אבל לקמן פריך שפיר דמשמע דרכי' דרך ממש ומה שייך למתני גבי אשה א"נ בשטר נמי אשכחן לשון קנין דכתיב ואקח את ספר המקנה (ירמיה ל"ב).
וכסף מנל"ן דגמר קיחה. וא"ת כיון דאין מקומו כאן כדפי' הקו' מה שייך לאתויי ג"ש לא ה"ל למימר אלא וכסף איקרי קנין דכתיב כסף השדה קח ממני וכתיב השדה אשר קנה אברהם וי"ל דנהי דכסף השדה אקרי קנין כסף דאשה לא איקרי קנין לכך מייתי ג"ש דההוא כסף דגמרינן אשה מינה אקרי קנין.
<h2>דף ב:</h2>
א"נ שדות בכסף יקנו. ואשה משדה ילפינן ולהכי לא מייתי קרא דכתיב באורייתא קנין כספו. וא"ת וליתני האשה נקחת דהוי לישנא דקרא דכתיב כי יקח איש אשה ואביאה נמי שייך לשון קיחה דכתיב ואיש כי יקח את אחותו (ויקרא כ') ובכמה דוכתין וי"ל משום דסיפא לא שייך למיתני ולוקחת את עצמה. גליון. א"נ שדות בכסף יקנו. מייתי לה משום דמפורש בהדי' קנייני' דכסף דכתי' שדות בכסף יקנו. כסף השדה קח ממני. אע"ג דקח לא קאי אשדה אלא אלקיחה כסף. גי'.
דאסר לה אכ"ע כהקדש. והרי את מקודשת לי כלומר כדי להיות לי כמו הרי הם מקודשים לשמים (נדרים מ"ח ע"א) ופשט משמעות דמקודשת לי כמו מיוחדת לי מזומנת לי וכמו וקדשתם היום (שמות י"ט י') דמתרגמינן ותזמנינון ומיהו אם אמר טלית זו או ככר זה מקודש לי אין נראה שתהא מקודשת לו, דודאי אקדשינהו דלאו להיתרא בא דבלאו הכי הוה שרי ליה מעקרא אלא פשיט' דלאסור עליו אתא. ועוד דלא דמי דגבי אשה במה שמיחד לו נאסרה (לעצמה) [לעלמא] אבל בככר וטלית לא שייך למימר הכי.
וליתני האיש קונה. אע"ג שהיה צריך להאריך יותר לשנות האיש קונה את האשה מכל מקום כיון דקאי אלישנא דקרא הוה ליה למתני כדכתיב כי יקח איש.
ה"א אפילו בע"כ. אע"ג דתנן הקונה ב' אילנות הקונה אילן הכא איכא למטעי דקונה בע"כ דומיא דיבמה דמיבם לה בע"כ תנא נקנית דמשמע מדעתה ואגב דתנן בהאשה נקנית תנא נמי ביבמה אגב רישא. א"נ נקנית משמע בין מדעתה בין בע"כ ואין להקשות לפי' זה דנימא דאכתי האשה נקנית בע"כ דא"כ ליתני קונה בתרוייהו.
ליתני שלשה. כיון דבכל התורה בלשון זכר נאמרה. קשו קראי אהדדי. אע"פ שכמה דברים הם לשון זכר ולשון נקבה דכתיב (איוב א') והנה רוח גדולה, וחזק (שמות י' י"ט) השמש באה (בראשית ט"ו), והשמש יצא (בראשית י"ט), אל המחנה האחת (בראשית ל"ב) וכן בלשון חכמים השוכר חמור והבריקה הוליכה בהר (ב"מ ע"ח ע"א) ולא הספיק למשוך את החמור עד שמת (כתובות ע"ו ע"א). הילך אתרוג זה (סוכה מ"א ע"ב). ובר"ה אתרוג בת ששי' (ר"ה י"ד ע"ב) היכא דאיכא לשנויי משנינן.
הכא דבתורה קאי. ותורה לשון נקבה היא. ואע"ג דמלחמה לשון נקבה ותכבד המלחמה על שאול (שמואל א' ל"א) ואיש נמי דרכו ללמוד תורה ולא האשה מ"מ קאמר שפיר דהכא בתורה קאי, דדרך אתורה קאי ולא אגברי, והתם בדרך אחד יצאו אליך אאנשי המלחמה קאי.
ונתני דברי' ונתני שלשה. אע"ג דאמרינן דבאשה קאי קתני לשון נקבה היינו משום דתני דרך דהוי גבי אשה לשון נקבה אבל יותר יש לו לשנות דברי' כדי לשנות לשון זכר. ועוד דבכל דוכתא רגיל לשנות דברים מי שיש בידו ג' דברים, על ג' דברים העולם עומד (אבות פ"א מ"ז), ז' דברים בגולם (שם פ"ה מ"ז), הסתכל בג' דברים (שם פ"ג מ"א).
ולא תלקח אשה לאיש. הא לא בעי למימר אמאי לא כתיב כי תקח אשה איש דמכי יקח דרשינן לקמן (ו' ע"א) ולא שיקיח את (עצמה) [עצמו] והאומר הריני ארוסיך אין כאן מיחוש.
והא דתנן אתרוג וכו'. משנה היא במס' בכורים (פ"ב מ"ו), ותימ' דלא פרי' מרישא דקתני התם תרומת מעשר שוה לבכורים בשתי דרכים ולתרומה בשתי דרכים.
שוה לאילן בג' דרכים. מפרש התם בסיפא דערלה ושביעית ורבעי והא דלא חשיב דאתרוג אין לו פאה [כירק] דאין [לו] פיאה ובכורי', משום דכמה אילנות שאין חייבים בפיאה ובכורים, אבל קשה דלא חשיב נמי שוה לאילן שאין עושה כלאים בכרם, ועוד ליתני שר"ה שלו שבט לענין מעשר (כירק) [כאילן] כדאמ' בפ"ק דר"ה (ט"ו) וי"ל דלא תנא אלא מילי (דלא) [ד]שוה לאילן לילך בתר חנטה וירק בתר לקיטה וכן פרש"י לענין שביעית ונראה דלענין ערלה ורבעי לא אצטריך לאשמועינן שאלו מצות נוהגות אלא בא לפרש באיזה דבר אזלינן בתר חנטה ובאיזה דבר בתר לקיטה כירק. וא"ת דהשתא משמע דרבעי נוהג באתרוג א"כ תקשי למאן דאמר בריש (ביצה) [כיצד מברכין] (ברכות ל"ה) כרם רבעי שנינו, וי"ל דהתם לא בעי למימר ששום תנא לא יסבור נטע רבעי דשמא (מהם) [בהך] דאתרוג איכא פלוגתא דתנאי בהדיא ולא נחלקו אלא לסתום הנך משניות בסוף מעשר שני ושאר דוכתין כמאן דסבר נטע רבעי או כרם רבעי, כדי לפסוק הלכתא לשביעית דאזלינן בתר חנטה כאילן ולא כירק דאזלינן ביה בתר הגידול לענין שביעית ולא אחר לקיטה כדמשמע בירוש' ובמסכת שביעית (פ"ט מ"א).
גי'. משום דקבעי למיתני לירק בדרך אחד. לא שייך (למתני כלל) למפרך תני תלת אטו חדא דשפיר תני (רישא משום סיפא) [סיפא משום רישא] ועוד דסיפא נמי ליכא אלא אחד דהוה חדא כמו בסיפא, גי'.
<h2>דף ג.</h2>
(אחד) [זו אחת] מן הדרכים. משום דקתני גיטי נשים קתני בלשון נקבה ובברייתא דמייתי לה בפ"ק דגיטין (ט' ע"א) נקט לה בלשון זכר בשלשה דרכים שוו גיטי נשים משום דגט לשון זכר הוא וההיא דבשלש דרכים שוו סוריא לא"י אע"ג דארץ לשון נקבה נקט לשון זכר דקתני בה ועפר' טמא והמביא גט והמוכר בית, דעפר וגט ובית לשון זכר.
כל היכא דתני פלוגתא. פי' בקו' חלוק בדרכים בדרך זה דומה ובדרך זה אין דומה כגון מתני' בג' דרכים למעוטי חופה וכן כלהו וא"ת דבכמה דוכתין הוה הני דוקא הני, דתנן על שלשה דברים העולם עומד שבעה דברי' בגולם וכן הרבה וי"ל דדברים אורחיה למתני בין איכא פלוגתא בין ליכא פלוגתא ולא משני אלא היכא דאיכא פלוגתא [ד]שייך למתני שפיר דרכים. והא דתניא בגיטין פ' הזורק (פ' ע"א) כל הדרכים האלו בה התם נמי שייך לשון דרכים שהדרכים עצמם חלוקים בה דלענין מציאתה ומעשה ידיה אינה חשובה לא כאשתו של זה ולא כאשתו של זה.
לא מקניא בחליפין. ומתני' (דף כ"ו ע"א) דלא תני חליפין גבי שדה משום דחליפין נמי איתנהו במטלטלין וכה"ג משני לקמן (גבי ע"ע כ"ב ע"ב).
ואשה בפחות משוה פרוטה לא מקניא נפש'. פי' בקו' דגנאי הוא לה וקשה לרבינו תם דאי פשטה ידה וקבלה ה"נ דמקודשת מיהו י"ל דאפי' פשטה ידה וקבלה בטלה דעתה אצל כל הנשים וליכא נמי למפרך כגון בנתי' דר' ינאי דלא מקדשה אלא בתרק' דדינרי לא מקדשא בפרוטה כדפריך לקמן אב"ש דבעו דינר פריך שפיר אבל הכא קפדי טובא דפחות משוה פרוטה לא הוי ממון. ור"ת גריס בפחות משוה פרוטה לא מקניא ולא גרסי' נפשה משום דגמרי' קיחה קיחה משדה עפרון דבעי כסף ובפחות משוה פרוטה לא מקרי כסף והמקשה שהקשה ואימא הכי נמי, משטר וחזקה לא הקשה דהא (או שטר וחזקה) פשיטא דלא ילפינן לעשות אשה כשדה לכל ענייניה. ולהכי מיבעיא ליה לקמן למילף שטר מיצאה והיתה ומשני חליפין איתנהו בפחות משוה פרוטה ובפחות משוה פרוט' לא מקניא וכיון דאי אפשר לתת בה דין חליפין לגמרי ליתא בדין חליפין כלל. וא"ת והיכי ס"ד למילף משדה עפרון שתקנה אשה בחליפין והלא שדה עפרון לא מקניא בחליפין דלא מצינו חליפין לנכרי דהא אמ' בבכורות (י"ג ע"א) מדישראל בחדא גוי נמי בחדא למ"ד כסף ולמ"ד משיכה משמע דאין חליפין לנכרי. וי"ל דהתם לא מיירי בחליפין שהם בשניהם אלא בקנין שאין בחברו דישראל בחדא דהא ודאי שיש חליפין לישראל, כדמוכח לקמן דאמר' גבי נמכר לנכרי מכסף מקנתו בכסף הוא נקנה ואין נקנה בתורת תבואה וכלים ומאי ניהו חליפין משמע דבשאר דברים מהני חליפים לנכרי ור"ת היה רגיל לשלוח הרשאה ביד נכרי ומיהו יזהר שלא יכתוב בהרשאה וקנינא מיניה דאין העדים נעשים שלוחים וזוכין לגמרי אלא כתיבנא וזכה הגוי וקנה הנכרי וא"ת הא אמרי' במרובה (ע' ע"א) והלכתא שליח שוייה ונכרי לאו בר שליחות הוא וי"ל דלאו לכל ענין שליח שוייה דהא אי נפלו נכסים קמי יתמי אין כח ליתומים לתבוע ללוה או לנפקד אם אבדו מיד המורשה דלענין זה אין לו דין שליח אלא הוי כאלו קנה להו שליח בעצמו. וה"ה לענין שיוכל לשלוח שליח שם ביד נכרי. וא"ת כיון דפשיט' ליה דאשה לא מקניא בחליפין אמאי אצטריך קרא לקמן דעבד עברי נקנה בכסף ולא בחליפין תיפוק ליה מדאיתקש עברי לעבריה דמנה ילפינן לקמן דעבד עברי נקנה בכסף ובעבריה הוקשה לאחרת כדילפינן לקמן מה אחר' בשטר. וי"ל דרבוי קניני' ילפינן מהיקשא ולא מיעוט קנינים וכה"ג אמרינן סוף פרק כל הבשר (חולין קי"ז ע"ב) ובזבחים סוף פרק ב"ש (מ"ה ע"א) דאיצטריך ג' קראי חד למעוטי ממעילה וחד למעוטי מנותר וחד למעוטי מטומאה ואמאי אצטרי' תרי קראי בנותר ולטומאה ובפ' ב"ש גופיה לעיל יליף נותר חלול חלול מטומאה אלא ודאי משום דלא נאמ' ג"ש חילול חילול להקל אלא להחמיר.
<h2>דף ג:</h2>
למיעוטי חליצה. רבותא נקט אעפ"י שיש אשה שיוצאת בחליצה וה"ה דהוה מצי למימר למעוטי כסף.
ספר כורתה וכו'. הך דרשה כר' יוסי הגלילי ורבנן דרשי לה מוכתב לה בכתיבה מתגרשת ואינה מתגרשת בחליצה אלא דרשה פשוטה נקט. וכן דרך תלמודא בכמה מקומות ואביי דנפקא ליה דאינה יוצאה בכסף מסברא דאין סניגור נעשה קטיגור לא פליג אהיא דרשה דספר כורתה דאצטרי' למעוטי חליצה אלא קאמר דלענין כסף לא אצטריך קרא.
האב זכאי וכו'. בירוש' דכתובות מפרש זכאי בביאה שנותנים לו שכר לקדשה בביאה.
ואימא לדידה. ואע"ג דאמ' לקמן [ד' ע"ב] דאי כתיב כי (רקח) [יקח] הוה אמינא כספה דידה הוי להכי אצטריך ויצאה חנם לאשמועינן דאבוה הוי אפי' הכי פריך שפיר הכא דמיתור דקרא לא נאמר שהם לאב אם אין משמעות מקרא.
גליון. השתא אביה מקבל קדושין. תימה אמאי איצטריך אין כסף לאדון זה. וי"ל איצטריך דמתקדשת בכסף דלא אסיק אדעתיה דרשה דכי יקח.
ואימא ה"מ קטנה. ומ"מ בכתובות פרק נערה (מ"ז ע"ב) בעי למימר שפיר דמעשה הבת לאב מדזכי רחמנא לאב למימסרה לחופה אע"ג שמבטלה ממלאכתה ופ"ה התם מדכתיב את בתי נתתי דמשמע כל נתינות אפי' מסירה לחופה דליכא למימר ה"מ קטנה כדקאמר הכא דנהי דלענין קדושין איכא לפרושי נתתי כשהיתה קטנה חופה ע"כ אי אפשר אלא בנערות דאי בקטנות אם כן היתה נשואה כשזינתה והיא בחנק ולא בסקילה דעל זנות דקטנות לא מחייבא.
ואימא הני מילי. תי' הא לקטנה לא איצטריך דהשתא מצי מזבין לה כסף קידושיה מיבעיא כדאמרינן גבי מעשה ידיה וי"ל דלא דמי, דעיקר מכירה אינו אלא למעשה ידיה ואע"ג דמצי ליעדה בכסף מקנתו מכל מקום המכירה לא היתה לקדושה, גי'. והא דנקט בריש' אלו ימי בגרות משום דמאין כסף דריש לעיל. (גי') גי'.
אבל נערה (דאין) [דאית] לה יד תשקול וכו'. וא"ת ומנא לן דנערה אביה מקבל קדושיה. וי"ל דמתני' האב זכאי בנערה איירי דומיא דהפרת נדרים דקתני התם (כתובות מ"ו ע"ב) בהדיא ועוד דקתני לקמן בפ"ב (מ"א ע"א) האיש מקדש את בתו כשהיא נערה בו ובשלוחו.
וכ"ת נילף מבושת ופגם. תימה דבושת ופגם לא ק"ל בסוף אלו נערות (כתובות מ' ע"ב) דהוי דאבוה אלא מקדושין דאי בעי מסר לה למנוול ומוכה שחין [וכ"ת דנ"מ מיהא דאי בעי מסר לה] כשהיא קטנה והוה לה בושת זה אף בנערות דא"כ הבוגרת יהא בושת ופגם שלו מהאי טעמא. ועוד היכי בעי למילף קדושי נערה מבושת ופגם דלא קים לן אלא מקדושי קטנה. ור"ת מפרש דהאי וכ"ת קאי אדרב הונא ואין זאת סוגיית הגמ'. ועוד כיון דאמעשה ידיה קאי הוה ליה לאסוקי נמי הכי בסוף אלו נערות כי מייתי לה מבשת ופגם וי"ל דאורחיה דתלמוד' הכי שרוצה לדחות דלא ילפינן מבשת ופגם אפי' נפקא לן בושת ופגם מדוכתא אחרינא. גליון. והר"ר פל [—אולי הכוונה להרב פלטיאל חיים תלמיד ר' אליעזר מטוך] תי' דהכא מבושת ופגם דמפות' בעי למילף דמסבר' הוו של אב כדאמ' בכתובות (מ"ב ע"א) דהא מפות' מחלה והתם יליף (מדקדושין) [מקדושין] בושת ופגם דאנוסה וא"נ [ואין נראה] דהא בושת ופגם דמפותה לא ידעינן ליה אלא דילפי' מאונס'. גי'.
שאני בושת ופגם דאבוה נמי שייך בגויה. פי' שמצטער ומתבייש כמותה ולא כמו שפי' הקו' דאי בעי מסר לה למנוול ולמוכה שחין דאכתי לא קים לן שיוכל למוסרה לקדשה על זה הולך ודן.
<h2>דף ד.</h2>
זרע פסול מנין. בזרע זרעה פסול קאמר ובזרעה פסול ת"ל דנבעלת לפסול לה פסלה לכהונה.
מאן בלעם מאן יבמי. פשטיה דקרא לשון ממאן מגזירת וימאן ותלמודא דריש כמו מאין מדלא כתיב מיאן כמו ניאר מקדשו (איכה ב' ז').
אבל מע"י דטרח בהו. ומהאי טעמא לא גמרינן מעשה ידיה מבושת ופגם דקדושין אע"פ שמצטער בבושת ופגם כיון דאינהו תלו בקדושין דאי בעי מסר לה וכו'.
אבל קדושין דמעלמא אתו לה. וא"ת מציאתה נילף מקדושין דהוו דאבוה אפי' דמעלמא אתו ובפ' נערה (כתובות מ"ז ע"א) אמרינן דלא הוי דאבוה אלא משום איבה. וי"ל דקדושין ומעשה ידיה בדין שהם לאב שהוא נפסד על ידי מעשה ידיה דקא מתזנא מינה וע"י קדושין מתחלת לצאת מרשותו ועוד דעל סמך קדושין נמי מתרצה האב לזונה אבל על מציאה אין סומך כל כך.
ויצאה חנם אלו ימי בגרות. ליציאת שני' לא אצטרי' דבהדיא כתיב כי ימכר לך אחיך העברי או העבריה וגומ' (דברים ט"ו י"ב).
קנוי קנין (שנים) עולם [אינו אוכל] קנין שנים לא כל שכן. אע"ג דקנוי קנין עולם אינו עובד לא את הבן ולא את הבת וקנוי קנין שנים עובד את הבן, מכל מקום כל זמן שאדון חי, קנין עולם קנוי יותר. ועוד כיון דקנוי קנין שנים אינו ברשות אדון כשאין בן לא חשיב פירכא. ועוד דקנין שנים יש לו (שש יציאות) יותר יציאות שש ויובל וגרעון כסף, ועוד נ"ל דעיקר טעמא משום דקריה תושב. ועוד דכתיב ועבדו לעולם משום דמאן יציאה מבתחילה, גי'.
לא נצרכה אלא לבגר דאילונית. וא"ת מנא לן שיוצאה בנערות אימא חד לבגר דעלמא וחד לבגר דאילונית וי"ל דאי יוצאה בבגרות אין לחלק בין בגר דעלמא ובין בגר דאילונית.
לא מייתי סימני נערות לא נהוו זביניה זביני. וא"ת ואיך נדע בקטנות שלא תביא סימני נערות דאחד מסימני אילונית היינו שהיא בת עשרים ולא הביא' שערות כדאמרינן בהערל (יבמות פ' ע"ב) אע"ג דיש קצת סימנים דאפשר להכיר בקטנות שקולה עבה ואין שפולי מעיה עב כנשים הא אמרינן גבי סריס עד שיהיו כולם וה"ה האילונית. וי"ל דהכי קאמר לא נהוי זביני ויחזיר האדון מעשה ידיה גם אין שייך בה יעוד אם יעדה.
<h2>דף ד:</h2>
אמה העבריה שאין (יוצאה) [נקנית] בביאה. לקמן (ט' ע"ב) ילפינן מובעלה. מעקרא דדינא פירכא. הקשה הר"ר יעקב מאורליינש ז"ל וניליף מהיקש שהוקש' לאמה העבריה מואם אחרת יקח לו הקיש' הכתוב לאחרת כדאמרי' לקמן (ט"ז ע"א) והיא נקנית בכסף מוהפדה. וי"ל דאי מהיקשא ה"א דלא סגי בפרוטה עד שיהו ב' פרוטות כדבעי' באמה העבריה כדמוכח לקמן (י"א ע"ב) בגמ' גבי ב"ש אומרים בדינר. ועוד י"ל דאצטריך כי יקח דאי מאמה עבריה ה"א היכא דיהב איהי לדידיה הוו קדושין מאחר דויצאה חנם יש במשמעות קצת שהאשה נותנת הכסף כמו ביציאתה שאם היה שם כסף היתה נותנת האשה לאדון. וה"מ [והוה מצי] אק"ו דקא עביד לשנויי כדפי' אלא דטפי דחי לה שפי' דלא מצי למילף מאמה העבריה מק"ו.
מה לאמה העבריה שכן יוצאת בכסף. וא"ת וניליף כסף מביאה ונעביד ק"ו הכי ומה ביאה שאינה קונה באמה העבריה קונה באשה כסף וכו'. וי"ל דאיכא למפרך מה לביאה שכן קונה ביבמה תאמר בכסף וכו'. גליון. נראה דהאי פירכא מה לאמה העבריה אתי' נמי כאביי דבסמוך (ה' ע"א) דאמ' אין קטיגור נעשה סניגור דלא שייך קטיגור נעשה סניגור באמה העבריה שפודה את עצמה במה שנמכרה וכך אשה אם היתה יכולה לפדות בכסף ליתן לבעלה לצאת לא היה שייך לומר קטיגור נעשה סניגור. גי'.
ה"א היכא דיהב איהי לדידיה וכו'. וא"ת כיון דאין צריך כי יקח אלא לכי יהב איהי לדידיה דלאו הוו קדושין אמאי צריך למילף ג"ש דקיחה קיחה בלא ג"ש שמעינן ליה מדכתיב כי יקח ולא כתיב כי תקח אשה [את] איש וי"ל דאי לאו ג"ש דאשמעי' דכי יקח בכסף כתיב הוה מוקמינן כי יקח בשטר דלא מקדש' כי יהבא איהי לדידיה. ואיצטריך לאשמועינן, דמויצאה והיתה שהוא נותן לה גט ליכא למילף דה"א מה התם מקנה נותן אף כי יהבא איהי מקנה את עצמה לדידיה [ב]שטר קדושין מקודשת, אבל כסף היכא דיהבא איהי מקדשה דומיא דויצאה חנם שהיא היתה נותנת אם היה שם כסף לכך צריך ג"ש דכי יקח [ב]כסף כתיב ומהשתא דאשמועינן כסף היכא דיהבא איהי דלא הוו קדושין שטר נמי מקשי' הכי מה יציאה בעל נותן אף הויה בעל נותן שטר קדושין.
גליון. ואמאי. וא"ת למאי דפרי', לקמן (ה' ע"א), ונקיש יציאה להויה ותהא אשה יוצאה בכסף תקשי ליה אמאי איצטריך כי יקח וי"ל דאיצטרי' דמתקדשת בפרוטה דמאמה העבריה לא ידעינן אלא בב' פרוטות כדפי' (בקו') בפנים, ועוד שמא איכא למפרך מה לאמה שיוצא' בסימנים ובשש וביובל. גי'.
ובעלה מלמד שנקנית בביאה. אע"ג דכתיב כי יקח וכלהו קיחות דעריות הם לשון ביאה שאני הנהו דאי אפשר למפרשי בענין אחר אבל קיחה דהכא הוי לשון קנין כדאמ' בפ' נושאין על האנוסה (יבמות צ"ז ע"א) לקוחים הכתוב בתורה סתם הראוים לשכיבה שכיבה ללקיחה קיחה. אבל קשה דאמ' בפ' הבא על יבמתו (יבמות נ"ה ע"ב) אשה לבעלה מנין שנקנית בהעראה אתיא קיחה קיחה וא"כ אמאי אצטריך ובעלה וי"ל דאי לא כתיב ובעלה לעיקר ביאה לא הוה ילפינן קיחה קיחה דעריות שתהא נקנית בביאה כיון דקיחה דעריות לא איירי בקנין ולא הוה מוקמינן ג"ש דקיחה קיחה אלא אכסף לחוד שהוא קנין מקנין. אבל השתא דכתיב ובעלה לעיקר ביאה לעשות העראה כגמר ביאה ילפינן שפיר מהעריות. וא"ת ונילף קיחה קיחה מיבמה ולקחה לו לאשה ויבמה (דברים כ"ה ה') דהוי קנין. וי"ל דאין מופנה לג"ש, ולא יקח דחייבי לאוין דכהונה לא מיירי בקדושי ביאה אלא בסתם קדושין כדאמ' בפ"ב (לקמן ע"ח ע"א) קדש לוקה משום לא יקח בעל לוקה משום לא יחלל. ועוד י"ל דאי לאו ובעלה לא הוה גמרינן קיחה קיחה משדה אלא קיחה דאשה מקיחה דאשה לאוקומה בקדושי ביאה. ואע"ג דהשתא נמי דכתיב ובעלה אצטריך קיחה קיחה להעראה כגמר ביאה משום הכי לא שבקי' לקר' לאוקומי' קרא בכסף לענין קנין.
מה ליבמה שכן זקוק' ועומדת. וא"ת ומה פירכא, בשלמא פרכא כעין ק"ו א"ש כגון מה לאמה העבריה שכן יוצאה בכסף מה ליבמה (שכן יוצא) [שכן נקנית] בשטר, מה לכסף שכן פודין ההקדשות אבל זאת הפרכא שאין מענין הק"ו נשים הפרכא בק"ו ונילף הכי מה יבמה אע"פ שזקוקה ועומדת כו' דה"פ בכיצד הרגל (ב"ק כ"ה ע"א) במתני' דעביד ק"ו שתהא קרן משלם נזק שלם, משן ורגל, ולא פרכינן מה לשן ורגל שכן מועדים מתחלתן לפי שאין הפרכא מחייב תשלומין מעין ק"ו. ואומר ר"י דהכי פירושא מה ליבמה שכן זקוק' ועומדת לביאה הילכך יש לקנות לה ביאה טפי מבאשה. ועוד אומר ר"י פרכא שאינה מעין ק"ו פרכינן כשהיא פרכא חומרא שהחמירה תורה כמו שהחמירה תורה ביבמה שהיא זקוקה ליבם יש ליתן לה כמו כן חומרא אחרת מה שאין כן באשה כדאשכחן בפ"ק דזבחים (י' ע"ב) גבי חוץ מן החטאת [דפריך] מה חוץ לזמנו שכן כרת ובפ' ד' וה' (ב"ק מ"ד ע"א) מה לאיש ואשה שכן חייבים מצות ובהחובל (ב"ק פ"ח ע"א) מה לאשה שכן אינה במילה אבל גבי שן ורגל מה שמועדים מתחלתם זו אינה חומרא מן התורה לכן אין ליתן חומרא אחרת בשן יותר מבקרן ויש להשים הפרכא בק"ו. גליון. ועוד מה ליבמה שאין קנינה מרובה.
<h2>דף ה.</h2>
ומנין שאף בשטר. ובק"ו דאמה העבריה שכן אינה נקנית בביאה ונקנית בשטר ליכא למילף דהא אמה העבריה גופה נפקא לן (ט"ז ע"א) מדאתקש לאחר' ולרב חסדא דיליף שטר באמה העבריה מלא תצא כצאת העבדים אבל נקנית היא כקנין העבדים ליכא למילף אשה מינה לדידיה דהתם אב כותבו והכא בעל כותבו ולא דמי. ועוד דשמא איכא למפרך מה לאמה העבריה שכן יוצאה בכסף.
מה לכסף שכן פודין בו ההקדשות. המ"ל חליצה תוכיח אלא דניחא ליה למפרך מעקרא דדינא. וא"ת ונילף מכל שוה כסף כגון קרקעות שאין פודים בהם הקדשות ומעשר שני וי"ל דמה לכל שוה כסף שכן קונים בהם המטלטלים לר' יוחנן דאמר דבר תורה מעות קונות ואפי' למ"ד פירי לא עבידי חליפין בתורת דמים כגון שוה בשוה קונים ולר"ל דאמר משיכה מפורשת מן התורה בגוי מיהא קונים (א"נ) [א"כ] שייך למפרך שכן פודים בו הקדשות ומעשר שני.
מה יציאה בשטר. לענין (שאם דקדם בעל חוב נראה) [שתתקדש בע"כ אין שייך ללמוד דהא קנין של יציאה בע"כ] של קונה דהיינו האשה אבל בהויה האיש הוא הקונה.
סניגור נעשה קטיגור. באמה העבריה לא שייך קטיגור נעשה סניגור דהתם שנמכרה לשם עבדות דין הוא שתגרע פדיונה.
בכתיבה מתגרשת. אע"ג דאצטריך וכתב לה לשמה התם דרשינן מלה. אי נמי תרי וכתב כתיבי.
קאי בגרושין ממעט קדושין. ואי נימא קאי בכתיבה ממעט כתיבא [לא מסתברא] דקרא דמשמע שבא לומר דווקא בכתיבה מתגרשת.
שלא תלכי לבית אביך לעולם אין זה כריתות. תימה הא אם מת אביה או מכרה לא חשיב בית אביה כדאמרינן בפ' השותפין בנדרים (מ"ו ע"א) קונם לביתך שאיני נכנס, שדך שאיני לוקח מכרו לאחר מותר. וי"ל דכל יוצאי חלציו קרויין בית אביה' כדכתיב שבי אלמנה בית אביך (בראשית ל"ח) אע"פ שכבר מת שם.
ר' יוסי הגלילי נפק' ליה מכרת כריתות. קשה לר"ת דבפ' המגרש (פ"ג ע"ב) קאמ' על רבנן דר' אלעזר בן עזריה כרת כריתות לא דרשי ור' יוסי הגלילי הוא בכלל רבנן וי"ל דלא דרשינן ליה לההוא דרש קאמר אבל דרשינן ליה לדרשה דהכא.
לא נכתוב רחמנא בשטר. לא היה צריך לעשות על זה שום צריכותא דמויצאה והיתה נפקא דאצטריך לכמה דברים.
אלא ישנה בע"כ. פ"ה כסף באמ' העבריה קשה לר"ת אם זה חשוב בע"כ מה שהאב מוכר בע"כ. [אם כן לחופה נמי מוסרה בע"כ. ותו מאי קאמר כסף מיהא באישות לא אשכחן והלא האב מקדש לבתו קטנה בכסף בע"כ]. ואומר ר"ת בשם אחיו הר"ר יצחק דכיון דאב במקום בתו קאי אין להחשיב בע"כ כיון שהוא מדעתו של אב וכסף אשכחן בע"כ (שם) דאדון מייעדה בכסף מקנ' בע"כ של אב, והא דקאמר לקמן (י"ט ע"א) שצריך לידעה לא שצריך רצונה אלא צריך לידעה שלשם קדושין מיעדה ומשום דכסף של יעודה תחלה היה לשם מכירה לא חשיב ליה באישות. וא"ת חופה נמי אשכחן בע"כ דיעוד לאו נשואין עושה נמצא שאחר יעוד אדון כונסה לחופה ע"כ של אב ושל בת. וי"ל דאע"ג דיעוד יכול לעשות בע"כ של אב חופה צריך דעתו. ונראה דיש לישב פ"ה דודאי מכירה שחוב הוא לה ואם היתה בת דעת לא היתה מתרצה חשיב בע"כ אבל חופה וקדושין לא חוב הוא לה שסופה להנשא ואם היתה בת דעת היתה מתרצה לא חשיב בע"כ. גי'. אע"פ שפעמים מוסרה למנוול ומוכה שחין מ"מ אין חוב לה כמו המכירה, גי'.
באישות מיהא לא אשכחן. וא"ת ומה צ"ל שכן ישנה בע"כ לימא שכן ישנה באישות וי"ל דמאישות לחוד לא פרכא היא דמה לי באישות מ"ל שלא (בא) באישות דהא לעיל פרי' מה לכסף שכן פודים וכו' שכן קנינו מרובה ולא אמרינן באישות מיהא לא אשכחן [כ]דלא קחשיב פרכא לרב הונא דבסמוך דלא חשיב לה פרכא היכא דלא אשכחן באישות.
<h2>דף ה:</h2>
ורב הונא כסף באישות מיהא לא אשכחן. נראה שאין הלכה כרב הונא מדקאמר לעיל לרב הונא דאמר חופה קונה מק"ו משמע דאנן לא סבירא לן הכי והא דאמרינן לעיל (ב' ע"א) באישות מיהא לא אשכחן לא משום דס"ל כרב הונא, אלא לעיל דבעי למילף כסף משטר וביאה וכיון דלא אשכחן כסף בע"כ באישות כמו שטר וביאה לית לן למילף מיבמה אבל הכא דבעי למילף חופה משלשתן אית לך למיפרך שכן ישנו בע"כ לכל הפחות בלא אישות מה שאין כן בחופה דלא אשכחן בע"כ כלל. ורב הונא כיון דכסף לא אשכחן בע"כ באישות אפי' פרכא כל דהו לא חשיבא.
ומה כסף שאין גומר אחר כסף וכו'. וא"ת ואימא חופה שאין קונה גומר', כסף שקונה אינו דין שיגמור וי"ל דמה שחופה גומ' היינו אחר כסף וכי אמרינן שיגמור כסף היינו אחר כסף ומאי אולמיה דהאי כסף מהאי כסף וה"ה אחר שטר, אבל בחופה ליכא למימ' מאי אולמיה דהאי חופה מהאי חופה דכי איכא חופות הרבה מקריבא ליה טפי. וא"ת ונימא דיו דמה ילפת מחופה דגומרת בעלמא מה להלן אחר כסף אף כאן אחר כסף לרבנן דאית להו דיו אע"ג דמפריך ק"ו (ב"ק כ"ה). וי"ל דהכא לא שייך למימר דיו שלא תקנה אלא אחר כסף דאז היא גומרת ואינה צריכה לקנות.
הא נתן הוא ואמרה היא לא הוו קדושין. דכי יקח משמע דע"י דבורו ונתינתו לוקחה. וכשאמרה היא אין זה כי יקח אלא כי תקיח את עצמה ולא כמו שפי' הקו' דאמרה היא דמי לתלקח אשה לאיש דאי לתלקח אשה לאיש דמי א"כ הוו קדושין כדמוכח לעיל (ב' ע"ב). דהוה מצי למכתב תלקח אי לאו משום דרכו של איש לחזר וא"ת ואמרה היא אמאי לא הוו קדושין הא אפי' נתן בשתיקה בלא דבור הוו קדושין כל שכן דבר עמה על עסקי הגט וקדושיה וכדאמר לקמן בשמעתין (ו' ע"א) וי"ל דהכא מיירי שלא דבר עמה קודם נתינה אלא שאמר' לו תן לי מנה ואקדש אני לך ונתן לה ע"פ אמירתה וכשדבר עמה על עסקי קדושין נתן לה בשתיקה היינו על פי דבורו של קודם נתינה. והא דאמר לקמן (ז' ע"א) תן מנה לפלו' ואקדש אני לך דמקודשת היינו כשאמ' לה אח"כ התקדשי לי באותו מנה וכן פי' בקו' לקמן (ז' ע"א ד"ה ואקדש).
הא נתן הוא ואמרה היא וכו'. לא רצה לדקדק הא אמר הוא ונתנה היא משום דהתם ודאי פעמים שהיא מקודשת כגון באדם חשוב כדאמרינן לקמן (ז' ע"א).
נעשה כמו שנתנה וכו'. יש מקומות דמשני הכי ויש מקומות דלא משני הכי וכלם צריכים טעם.
האומר אהא נזיר. אפי' [אין] (ב)נזיר עובר לפניו משמע טפי נזירות מתענית דמשמע אהא מעכשיו וכשעומד בחצי היום לא שייך להתחיל בתענית ואתענית הוה ליה למימר אהא למחר ולהכי חשיב ליה יד'.
הכא במאי עסקינן דאמר לי. משמע דאסיק אליבא דשמואל דלא הויין ידים וא"ת [דבנזיר ב' ע"ב] מסיק אהא מילתא גופה דהויין ידים דקאמר לימא קסבר שמואל ידים שאין מוכיחות לא הויא ידים ומשני אמר בזמן שהנזיר עובר וכו' משמע דמסיק הויין ידים. וי"ל דהרי את מקודשת בלא לי דומה לאין הנזיר עובר לפניו דאין מוכיחות כלל דאדם עשוי לקדש אשה לחבירו ועל ידים שאין מוכיחות כלל מסיק דקסבר שמואל דלא הויא ידים. אבל בנזיר דקאמר לימא קסבר שמואל ידים שאין מוכיחות לא הויא ידים בעי למימר בכל ידים שאין מוכיחות אפי' מוכיחות קצת כהנך דבריש נדרים (ב' ע"א) ממודר אני ממך. ומשני דבשאין הנזיר עובר לפניו איכא לספוקי בתענית והוי אין מוכיחות כלל. אבל כשהנזיר עובר ליכא לספוקי במילתא אחריתי כ"כ והוי מוכיחות קצת ולהכי הוי ידים. וכן מוכח בנדרים דאיכא תרי ענייני ידים שאין מוכיחות.
<h2>דף ו.</h2>
עצורתי(ה). פ"ה דרבותי אומר' לשון אשה עצורה לנו (ש"א כ"א) ואין נראה כי ההיא עצורה ממנו דהא אחימלך אמר ליה לדוד אם נשמרו הנערים אך מאשה ודוד אהדר ליה כי אשה עצורה לנו והינו טהורים עכ"ל הקו'. ויש לישב לשון רבותיו וה"פ כי אשה עצורה לנו מתמול שלשום כלומר מתמול ושלשום היתה אצלנו ועתה אנו טהורי' והשת' ניחא דכל אלו הלשונות הוי לישנא דקרא כדפי' בקו' ותפוש' נמי הוי כמו ותפשה ושכב עמה (דברים כ"ב כ"ח).
ויהודה ועוד לקרא. אם היתה ראיה טובה מיהודה לא היה תימה על שמביא אחר הפסוק אלא לפי שאין ראיה תמיה כדאמר ויהודה הוי רובא דעלמא. ה"ג דתנן היה מדבר עמהן. דמשנה היא במעשר שני בפ"ד (מ"ז). לא יהיה לו עסק עמהן. לעשות הוראות והר"ר עזריאל פי' שלא ידבר עמהם על עסקי קדושין לקדש[ם] שתהא מקודשת באמירתו או בנתינתו ולא יבין ובגטין נמי יסבור שאינה מגורשת ואם קבלה קדושין מאחר יסבור שאין באותם קדושין ממש ויבא להתיר אשת איש לראשון.
<h2>דף ו:</h2>
לכשתברח ממנו אין לי עסק בך. וא"ת מאי שנא משדה (ב"ב מ"ג) דאמר אין לי עסק בו וידי מסולקות ממנו [לא אמר כלום והכא משמע דהוי לשון טוב וי"ל דידי מסולקות] משמע אני מסלק את גופי ותהא לעצמך וגבי עבד מהני שפיר שהעבד זוכה לעצמו שהרב מסלק מה שהיה לו בגופו אבל שדה אין יכול לזכות בעצמו.
המקדש במלוה אינה מקודשת. ואפי' המעות עדין בעין כגון שהלוה לה מיד דמלוה להוצאה נתנה מעות דידה נינהו וכאלו מקדשה במעות דידה. ודווקא כשמקדש במעות שהיא חייבת אבל אם אמר התקדשי לי בהנאה מחילת מלוה פשיטא דמקודשת דלא גרע מארווח לה זימנא. וכל שכן כשמאריך לה זמן לעולם וכן פי' בקו'. וכן במכר אמרינן בפ"ב (מ"ז ע"א) דלא קנה במלוה אבל בהנאת מחילת מלוה קנה דהא אמ' בפרקין (כ"ח ע"ב) ובפ' הזהב (ב"מ מ"ז ע"ב) יש דמים שהן כחליפין כיצד החליף דמי שור בפרה או דמי חמור בשור שאמר לו אחר שמכר לו השור קני (לי) דמי השור שאתה חייב לי ופרתך תהא קנויה לי וקונה הפרה (במחילת בהנאת) [בהנאת מחילה] דמי שור. וה"ה לענין קדושין כדפי' והא דאמרי' בפ"ב דסנה' (י"ט ע"ב) דא"ל שאול לדוד מלוה אית לך גבאי והמקדש במלוה אינה מקודשת מיירי שקדש' דוד בכסף שהיה חייב לו ולא במחילת העושר.
דארווח לה זימנא. פ"ה שאמר לה התקדשי לי בהנאה זו (שאתה) [שאת היית] נותנת פרוטה לאדם שיפייסני על כך וקש' לר"ת (דהא) [דאין] זה הערמת רבית [דריבית גמור] הוא. ומפרש ר"ת שהיתה חייבת לאדם אחר והגיע זמנה ובא זה ונתן למלוה פרוטה והרויח לה זמן וקדשה באותה הנאה, הא דלא הוי רבית גמורה דלא אסרה תורה אלא רבית הבא מיד לוה ליד מלוה ואיסורא דרבנן ודאי איכא כיון שמתקדשת בכך מחזי בשלוחה ומיהו אם לא היה מקדשה הוה שרי לגמרי, דאמר רבא באיזהו נשך (ב"מ ס"ט ע"ב) דשרי ליה לאיניש למימ' לחבריה שקול [ד' זוזי ואוזפי לפלוני] (ואימא לי) [אבל היכא] דהיא נותנת והמלוה לוקח איכא אסורא דרבנן וא"ת ואמאי מוקי לה בארווח לה זימנא יעמיד בתחלת מלוה (שנתנה) [שנתן] פרוט' לאדם כדי [שילוה לה] וי"ל דבהנאת מלוה משמע מלוה שהיתה חייבת כבר. ור"ח פירש דארוח לה זימנא, שנתנה לו מעות שהיא חייב' לו והחזירו לה והרויח לה זמן דמקדשת בההיא הנאה דאל"כ טפל חמור מן העיקר דק"ל המקדש במלוה אינה מקודשת, גי'.
הילך אתרוג זה ע"מ שתחזירהו לי. לא חש בלשונו לדקדק להזכיר תנאי קודם למעשה (והוה) [והכא] סבר דע"מ כאומר מעכשיו דמי ובפ' מי שאחזו (גיטין ע"ה ע"א) דחשיב הרי זה גיטיך ע"מ שתחזירי לי את הנייר [תנאי ומעשה בדבר אחד, היינו כשסותרים זה את זה, דהתם ס"ד דכל האומר ע"מ לאו כאומר מעכשיו דמי ונמצא שאינה מגורשת עד שמחזרת הנייר] ואז כבר אין הגט בידה וסותר תנאי המעשה. וא"ת כיון שאמר ע"מ שתחזיר לי א"כ (הקדושין אין קדושין) [הקדישו אינו קדוש] כדאמרינן ס"פ יש נוחלין (ב"ב קל"ז ע"ב) דכיון דאמר לי מידי דחזי לי קאמר וא"כ היאך יצא הא תנן בנדרים פרק השותפין (מ"ח ע"א) כל מתנה שאם הקדישה אינה מקודשת לא שמה מתנה. וי"ל דהכא בידו להקדיש כל זמן שהוא בידו עד שיחזיר ועוד י"ל דע"כ [הוי] מתנה אע"ג דאינו יכול להקדיש כל זמן שהוא בידו עד שיחזיר כדאמרינן בפרקין בנותן מתנה על מנת שיצא בה לחרות ובנדרים דנקט שאם הקדישה אינה מקודשת לאו משום דלפיכך אינה מתנה דההוא מעשה דבין חורון כך היה שהקדיש דאמר אם שלי הם הריהם מקודשים לשמים וה"פ כל מתנה שאינה, פי' שאינה מתנה גמורה, שלא נתן לה לשום דבר אלא לדבר זה בלבד (שיהא) [שיבא] אביו של נותן שהוא מודר הנאה ממנו ויאכל שאם הקדישה אינה מקודשת פי' ולהכי לא הוי הקדש לא שמה מתנה אבל אין המתנה [תלויה] בהקדש וכן מפרש שם בגמ' דסעודתו מוכח עליו או משום דויתור אסור במודר הנאה.
בכלהו קני. וא"ת בס"פ יש בכור (בכורות נ"א ע"ב) אמר, ר' חנינא היה רגיל דהוה שקיל ומהדר, חזייה לההוא גברא דהוה אזיל ואתא קמיה א"ל לא גמר ויהב הילכך אין בנך פדוי ואמאי אין פדוי לא תהא אלא מתנה ע"מ להחזיר וי"ל דר' חנינא לא היה רוצה אלא במתנה גמורה שלא היה רוצה להיות ככהן המסייע בבית הגרנות ואע"פ שאותו נתן סתם ולא פי' על מנת להחזיר איכא היכר ולא הוי דברים שבלב, (דאמ') [כדאמרינן גבי] זבין ולא איצטריך ליה לזוזי בפ' אלמנה בכתובות (צ"ז ע"א).
לבר מאשה לפי שאינה נקנית בחליפין היא. (דא"כ) [וא"ת] במכר היאך קנה הא מה שהוא מטבע אין נעשה חליפין (לקמן כ"ח ע"א). אלא מדרבנן הוא דלא הוו קדושין משום דדמי לחליפין דדרך העולם (להחליף) [להחזיר] החליפין ואתי למדרש דאשה נקנית בחליפין הילכך אפקעינהו רבנן לקדושי מיניה.
<h2>דף ז.</h2>
א"כ הוו נכסים שיש להם אחריות. פ"ה דאדם הוקש לקרקעות מוהתנחלתם אותם לבניכם (ויקרא כ"ה). וקשה דההוא קרא דווקא בעבד אבל בבן חורין לא אתקש ועבד נמי פלוגתא היא בפ"ק דב"ק (י"ב ע"א) אי הוי כמקרקעי או כמטלטלי אלא נראה דלאו דווק' נקט נכסים שיש להם אחריות דנכסים שאין להם אחריות לא שייך ביה אגב אלא לפי שדומה לנכסים (שאין) [שיש] להם אחריות נקט הכי.
וניפשטו קדושי בכלה מי לא תניא וכו'. תימה דבריש תמורה (י"א ע"ב) יליף לה מקרא ברגלה של עולה (ולמד כ) [ודבר] שהנשמה תלויה בו, וגבי אשה לא כתיבי קראי ומאי פריך, ונראה דלכך דקדק רש"י ופי' דהא מקודשת בלשון הקדש קאמר לה לפי' יש דינה להיות כהקדש אבל אם היה אומר לה הרי את (מקודשת) [מאורסת] לי או שאר לישני דלעיל לא היה מקשה דליפשוט וכו'.
התם בהמה. ואין אדם מעכב על ידו ולא המקדיש וממילא פשט בכולה. הכא דעת אחרת. וחציה הוי כמו אשה אחרת שאינה רוצה להתקדש דבפ' (שואל) [השולח] (גיטין מ"ג ע"ב) אמ' חציה שפחה וחציה בת חורין שנתקדשה לראובן ונשתחררה וחזרה ונתקדשה לשמעון אמר ר' זירא גמרי קדושי [ראשון] אע"ג (דלא) [ד]הוי דעת אחרת וי"ל שאני התם דלא שייר בקניינה ודעתה היה כולה להתקדש ולכך דין שיגמרו כשנשתחררה וא"ת דבהמה של שני שותפין אע"ג דלא שייר בקדושין קאי [קאמר] (דלא אמר) וחזר ולקח והקדישה חציה משמע דווקא שהקדישה אחר הלקיחה אבל ממילא לא פשטא בכלה וי"ל דהכא חשיב כשייר בקדוש' שהרי הבהמה ראויה לקרא כלה כגון אם חברו רוצה להקדיש חלקו אבל חציה שפחה לא היתה ראויה כי אם חציה להתקדש כלל.
וחזר ולקחה. והא דלא אמר וחזר חברו והקדישה חציה משום (דרבא) [דלא] שייך התם ועושה תמורה דשותפים אין ממירים כדאמרינן בתמורה (י"ג ע"א) ובפ"ק דזבחים (ו' ע"א).
<h2>דף ז:</h2>
וש"מ דיחוי מעיקרא הוי דיחוי. פ' קדשי קדשים (זבחים נ"ט ע"א) פרי' לרב דפליג התם אר' יוחנן וסבר דבעלי חיים אינן נדחים מהא דתניא שם כל הזבחים שהיו שם עד שלא נבנה מזבח ואח"כ נבנה המזבח כלם אסורים וקאמר נבנה, דחוייין מעיקרא הן אלא אימא עד שלא נפגם המזבח וקשה לרב, משמע דר' יוחנן מודה דדיחוי מעיקרא לא הוי דיחוי דאם לא כן אמאי היה צריך לתרץ עד שלא נפגם כיון דמעקרא לא היה קשה אלא לרב והשתא נמי קשה לו, היה לו להקשות בפשיט' ועוד מאי קאמר ולא תרוצי קא מתרצת אימא שנשחטו, הלוא לר' יוחנן אין צריך לתרץ כלום אלא אליבא דרב, אלא משמע דלכ"ע דיחוי מעקרא לא היו דיחוי ובעי לתרוצי גם לר' יוחנן [והכא סבר דיחוי מעיקרא הוי דיחוי] ונראה דיש חילוק בין דיחוי מעקרא דהתם לשאר דחויים, דהתם דיחוי מעקרא הוא מחמת שאין מזבח וכה"ג לא הוי דחוי לכ"ע. גליון. ועוד מאי פריך דיחוי מעקרו הוא תקשי מתני' (פסחים צ"ז ע"ב) דמפריש נקבה לפסחו דדייקי' מינה דדחוי מעקרו הוי דיחוי. גי'.
גי'. וכשהדם רבה, אין בו מדין... וחוזר דם הראשון ונראה, גי'. גי'. דכשנפל הדם על המים וחזר הדם ומגיע לשולי הכלי אין חוזר ונראה ודיחוי הוא לעולם דבעינן... [קבלה] מצואר בהמה כדתנן פ"ב דזבחים (כ"ה ע"א) נשפך הדם על הרצפה ואספו פסול ואפילו דבקו, גיליון.
וש"מ יש דיחוי בדמים. וא"ת דדיחוי מעקרא ויש דחוי בדמים חד הוא דאי אפשר לדחוי מעקרו שלא יהא דחוי בדמים וליכא למימ' דמשכחת לה במקבל דם בכלי שרת שיש בו מים דדחוי מעקרו הוא דמתחלה אין בו מראית דם דהא אם אויר כלי מקדש א"כ נראה ונדחה הוא (דאת"ל) [ואת"ל] דאין אויר כלי מקדש עד שיגיע לשולי הכלי והוי כמו אויר שאין סופו לנוח א"כ לא חזר ונראה דלא הוי הנחה כתקנה דאפי' דבקו בדופני דמנא מבעיא לן במנחות (י"א ע"א) דדילמא הנחה כתיקנה בעי וליכא. וי"ל דמשכחת לה באוכל חלב והמיר והביא קרבן ועשה תשובה דהוי דחוי מעקרו ולא הוי דחוי בדמי' דתחלתו הקדש הוא למזבח שהרי הוא חייב חטאת אלא שאין יכול להקדיש עד שיעשה תשובה כדאמ' ר' יוחנן בפ' נגמר הדין בסנהדרין (מ"ז ע"א) אכל חלב והפריש קרבן והמיר הואיל ונדחה ידחה ולא דווקא נקט והפריש קרבן תחלה דה"ה המיר ואח"כ הפריש קרבן אלא משום אידך מילתא דר' יוחנן דמייתי התם נקט הכי אכל חלב והפריש קרבן והמיר דהתם לא מצי למנקט [נשתטה] והפריש דשוטה לאו בר הפרשה הוא. וא"ת ודיחוי מעקרו מ"ט הוי דיחוי נילף ממחוסר זמן דלא הוי דחוי דהא בפר' שני שעירי יום הכפורים (יומא ס"ד ע"א) שמת אחד מהם דתנן התם השני ירעה עד שיסתאב גבי פלוגתא דרב ור' יוחנן דפליגי אי שני שבזוג שני אי שני שבזוג ראשון דהוו ילפי' ממחוסר זמן אי לאו משום דלא אתחזאי כלל והא נראה ונדחה הוא וי"ל דקסבר ר' יוחנן כיון (דמיעד) [דמיעט] רחמנא גבי מום עובר כי משחתם בהם וגומ' (ויקרא כ"ד) הני הוא דכי עבר (זמן מזמן נראה) [מומן ירצו] הא כל דחויין הואיל ונדחה ידחה משמע ליה מיעוטא אפי' בנולד בו מום עובר ואח"כ הקדיש דהוי דחוי מעקרו וא"ת מאי קמל"ן ר' יוחנן הא הני תלת דייקי להו ממתני' דהמפריש נקבה לפסחו בפ' מי שהיה טמא (פסחים צ"ז ע"ב). וי"ל דאצטריך לאשמועי' דב"ח נדחה דפלוגתא דר' שמעון ורבנן היא בפ' בתרא דכריתות (כ"ח ע"א).
חצייך בפרוטה היום וחציך בפרוטה למחר. כך אמר לה בפעם אחת. שני בנותיך לשני בני. כגון שפירש זו לזה וזו לזה דלא הוו קדושין דלא נמסרו לביאה ונראה דאיירי בבנות קטנות דקדושין לאב דאי בוגרת והוא שלוחה מי עדיף שליח מאינהו גופייהו והא דקאמר בתר נותן ומקבל אזלי' נותן לאו דווקא ועקר מקבל הוא.
בתך ופרתך בפרוטה. ואע"ג דלמ"ד לקמן (י"ט ע"א) מעות הראשונות לקדושין נתנו אמרינן דיכול לקדש בכסף מקנתו בסוף שש סמוך לשקיעת החמה ואם תחלת קניינה בפרוטה נמצאת שמלאכת' וקדושיה בפרוטה הא אמרינן לקמן (שם) דאין אמה נקנית בפרוטה ויליף מוהפדה שמגרע' פדיונה ויוצאה.
בתך ופרתך. כיון (דפי') [דפרה] אינה נקני' בכסף ודאי בעי למימר בתך [בפרוטה] ופרתך במשיכה ולהכי בעי בתך וקרקעתך דקרקע נקנה בכסף.
רב יוסף אמר צריכי שומא. פירוש קודם קדושין דאפי' אומ' בכל דהו פליגי לאיכא דאמרי והא דתנן בפ"ב (מ"ח ע"א) גבי התקדשי לי בשטר חוב וחכמים אומרים שמין את הנייר אם יש בו שוה פרוטה מקודשת ה"ק אם בא לקדשה בשטר שמין את הנייר תחלה.
<h2>דף ח.</h2>
אף שוה כסף דקיץ. להך עובד' דלקמן (י"ב ע"א) דקדיש בזוודא דאודרי ויתיב רב שימי וקא מעיין אי אית בה שוה פרוטה משמע לכאורה דלא כרב יוסף.
ומאי ניהו חליפין. דאין עבד עברי נקנה בחליפי' ולא קונה עצמו דמהאי קרא דמכסף מקנתו נפקא לן לקמן (י"ד ע"ב) שקונה עצמו בכסף אבל עבד כנעני נקנה בחליפין כדתניא לקמן (כ"ב ע"ב) וקונה את עצמו בחליפין כדמשמע בפ' השולח (גיטין ל"ט ע"ב) גבי שקל כומתא שדא בה ואמר לה קני הא וקני נפשך ולא קאמר דלא עשה ולא כלום [אלא] (ד)משום דהוה ליה כליו של מקנה הא בכליו של קונה קני ומשמ' מתורת חליפין ולא מתורת כסף וכן פי' ר"ח. מנא אמינא לה דתניא עגל זה. ללישנא קמא מייתי ראיה.
רב כהנא שקל סודרא. לא היה כהן כדמשמע בסוף אלו עוברין (פסחים מ"ט ע"א) דקאמ' אי לאו דנסיבי כהנתא לא גלאי, אלא בשביל אשתו היה לוקח כדאשכחן בפ' הזרוע (חולין קל"ב ע"א) דרב כהנא אכיל בשביל אשתו אי נמי טפי רב כהנא הוו.
כל האומר על מנת כאומר מעכשיו דמי. מדפסקו לקמן (ט' ע"א) כר' אליעזר יש לדקדק דהלכה כרב הונא דאמר לקמן בפ' האומר (ס' ע"א) ע"מ שאתן מאתים זוז מקודשת והוא יתן מגורשת והיא תתן דכל האומר ע"מ כאלו אומר מעכשיו דמי ורב יהודה פליג עליה.
<h2>דף ח:</h2>
מנה אין כאן משכון אין כאן. י"מ דווק' באשה וקנין עבדים לפי שנקנים בכסף ואינו בעין המשכון אינו נשאר ביד המקבל אבל מתנה משיכת משכון כמשיכת מטלטלין כדאמ' בפ' האומנים (ב"מ ע"ה ע"ב) דאם באת חבילה לידו שוכר עליהן עד כדי שכרן ואין סברא לחלק, ולא דמי לחבילה שגרמו לו הפסד (דגבי) [וגם] החבילה אינו משכון אלא קנייה לו לשכור עליה פועלים וכשרגילין לעשות שדוכין צריך ליזהר יפה בדבר.
כדרבי יצחק. אע"ג דר' יצחק איירי במשכון שלא בשעת הלואתו כיון שלא בשעת הלואתו קני ליה לגמרי אהני בשעת הלואתו לקדש בו האשה ולקנות בו העבדים וכן צריך לפרש בפ' השולח (גיטין ל"ז ע"א) גבי מלוה על המשכון אינו משמט ובפ' כל שעה (פסחים ל"א ע"ב) גבי מלוה את הנכרי על חמצו.
סלע של שניהם מהו. תימה דלא תהא מקודשת דאמ' בפ' הספינה (ב"ב פ"ד ע"ב) חצר השותפין קונים זה מזה ומוקי לה במודד לתוך קופתו אבל במודד על הקרקע לא. וי"ל דהכא אין תלוי בקנין שעל ידי הסלע דאיכא למימר שזרקו לה לתוך חיקה אלא מספקא ליה אי חשבינן דדעתה להתקדש כשאומרת להניחו שם או לא. ול"נ דהכא מיירי בסלע שמבורר חלק כל אחד לבד.
<h2>דף ט.</h2>
כל אשקי אשקויי. הנך ג' עובדי מייתי לאשמעי' דבשום ענין אין מועיל לא במידי דאכילה ולא בשאר מילי.
והלכתא שראין לא צריכי שומא. הקשה ר"ת למאי אצטריך לפסוק כרבה לגבי רב יוסף דהא בבבא בתרא (קמ"ג ע"ב) פסיק הלכתא כרבה בר משדה ענין ומחצה ואין לומר דהיינו דוקא בבבא בתרא דע"כ (בכליה) [בכוליה] תלמודא קאמר כדמוכח בפ' מי שאחזו (גיטין ע"ד ע"ב) דאמר ותסבר' דרבה כר"ג הא ק"ל הלכתא כרבה ובהא אין הלכה כר"ג ומההיא דבבא בתרא הוא דקייל"ן כרבה מדלא קאמר בהא כדקאמ' על ר"ג ועוד קשה אמאי לא קאמר הלכתא כרבה כדקאמר והלכתא כר' אלעזר, והלכתא כרבא אמר רב נחמן, לכן נראה לר"ת דדוקא שיראי לא צריכי שומא לפי ששומתם ידוע קצת ואין רגילות לטעות בהם כל כך אבל אבנים טובות ומרגליות דיש מהם שאינם שוים אלא מעט ורגילות לטעות הרבה יותר משויין צריכים שומא משום דלא סמכא דעתא ולכך נהגו העולם לקדש בטבעת שאין בה אבן. והוסיף לה נופך משלו דפ"ב (לקמן מ"ח ע"ב). מיירי ששמו אותם אי נמי נופך הוי כעין שיראי שידועה קצת שומ' ואבנא דכוחלא דלקמן (י"ב ע"א) דהוה רב חסדא משער אי אית בה שוה פרוטה אינו מאבנים טובות אלא מעין אבני שיש כדאמרינן בריש בבא בתרא (דף ד' ע"א) דהורדוס בנייה לבית המקדש באבני כוחלא שישא ומרמרא ויש מפרשי' דלכך לא קאמר הלכתא כרבה דלא תימא היינו כרבה דאיכא דאמר דבכל דהו לא צריכי שומא אלא בכל ענין לא צריכי שומא אפי' אמר לה חמשין ושוה חמשין לכך נמי איצטריך לפסוק כרבה אע"ג דבכל דוכתא קיל"ן כוותיה ועוד לפי שהביא (קאמר) [רב יוסף כמה ראיות] לדבריו.
כתב לה על הנייר או על החרס. אומר ר"ת דכר' אליעזר אתי דסבר (גיטין פ"ו ע"א) עדי מסירה כרתי, דלר' מאיר דבעינן עדי חתימה עדים החתומים על החרס לא חשיבי דחרס יכול להזדייף כדמוכח בפ"ב דכתובות (כ"א ע"א) דהאי מאן דבעי לאסהודי אחתימת ידיה ליכתוב חתימת ידיה אחספא ותנן בפ"ב דגיטין (כ"א ע"א) אין כותבים על הנייר [מחוק] ועל הדפתרא מפני שיכול להזדייף וחכמים מתירים ואמרינן מאן חכמים ר' אליעזר אלמא דלר' מאיר לא מהני בדבר שיכול להזדייף והא דאמרינן בסוף פ"ב דגיטין (כ"ב ע"ב) לא הכשיר ר' אליעזר אלא בגטין אבל בשטרות לא היינו בשטרות העומדים לראיה דבעינן ראוי לעמוד ימים רבים אבל זה שאינו עשוי אלא לקנות בו הוי כעין גטין שעשוי להתגרש בו לפי שעה.
והא לא דמי האי שטרא. וכעין שטר יש לעשותו שהאב מקנה בתו לבעל כמו שהוא מקנה שדהו ללוקח ומגט לא היה יכול להקשות דבצד אחד דמי שפיר דמה גט הבעל כותבו.
הלכתא נינהו. וא"ת א"כ למה לי קרא בריש פרקין ויצאה והיתה שהאשה נקנית בשטר. וי"ל דשטר מכר לחוד הוי הלכתא ושטר קדושין נפיק מכי יקח דבעל כותב ואע"ג דקאמ' הלכתא נינהו לשון רבים לאו אתרויהו קאי כדאשכחן בריש בנות כותים (נדה ל"ב ע"ב) דקאמ' הי קרא הי הלכתא.
<h2>דף ט:</h2>
אין כותבים שטרי ארוסים ונשואים אלא מדעת שניהם. ונשואין אין זה כתובה דאין צריך דעת' אלא ה"ק שטר ארוסין שהם לצורך נשואין.
לא בשטרי פסיקתא וכדרב גידל. תימה כיון דרבינא מוקי לה בשטרי פסיקתא מאי מבעיא ליה בפ' הנושא בכתובות (ק"ב ע"ב) דאמר ליה רבינא לרב אשי דברי' הללו ניתנו ליכתב או לא ניתנו ליכתב ופי' שם בקו' ניתנו ליכתב בלא רשות דאלימא כקנין, דסתם קנין לכתיבה עומד או לא ניתנו ליכתב בלא רשות. וי"ל בתר דשמעה מרב אשי סברה. ור"ת פי' וכן ר"ח ניתנו ליכתב דאין נקנין באמירה לבד או לא ניתנו ליכתב דבאמירה לבד נקנין ולפי' צריך לומ' דרבינא פליג על רב אשי וקסבר דניתנו ליכתב ויש לדקדק הלכתא כמאן כי דין גדול תלוי בזה על נדונית חתנים שאין רגילים לכתוב עכשיו. ובסדר תנאי' ואמוראי' כתב ה"ר יוסף טוב עלם דרב אשי ורבינא הלכה כרבינא. וגם ר"ח ז"ל פסק כאן בלשון אחד דהלכה כרבינא דאמר מקודשת וכן פסק בה"ג בסוף הלכות קדושין אבל ר"י רגיל לפסוק כרב אשי לגבי רבינא שכך היה רב אשי בהוראה כמו רבינא וגם גדול ממנו כדאמ' רבינא לרב אשי בפ' הדר (ערובין ס"ג ע"א) אנא נמי תלמיד חבר אנא. ור"ת נמי פסק לשון אחד כרב פפא ורב שרביא מדמותיב עליה [ד]רבא ורבינא מהא דאין כותבים ואע"ג דמשנינן בשטרי פסיקתא [כדרב] גידל אשינויי לא סמכינן, אין זו ראיה דבפ' הנושא (כתובות ק"ב ע"ב) הוי אפכא דברישא מוקי בשטרי פסיקתא ודחי בשטרי ארוסין ממש, ומרב נחמן דאמר לעיל מדעתה (והכא) [והוא] שבגרה נמי לאו ראיה היא דהא רבא דאמר הכא מקודשת אמרה לעיל משמיה דרב נחמן אלא מדעת' לאו אכתיבת שטר קאי אלא אנתינתו.
הן הן הדברים הנקנים באמירה. רבינו שמואל מ' דווקא כשמתוך הדברים מיד עמדו וקדשו מדנקט עמדו, ואין זו ראיה דאורחיה דתלמודא הוא כמו ועמדה ונישאת (יבמות ק"ח ע"א) והא דתנן בפ' שני דייני גזרות (כתובות ק"ט ע"א) הפוסק מעות לחתנו ופשט לו הרגל תשב עד שתלבין ראשה אמאי תשב הלא חייב ליתן מה שפסק וי"ל דלא ניחא ליה לחתן למטרח ולמיקם בדינא ודיינא. או שהוא גברא אלמא.
כגון שבא עליה שלא כדרכה. וא"ת לוקי שהערה בה וי"ל דסבר ר' יוחנן הערה זה הכנסת עטרה, גי'. מה ליבמה שכן זקוקה ועומדת. המ"ל מה ליבמה שכן קנויה לשם אישות.
<h2>דף י.</h2>
מודה ר' (אליעזר) לענין קנס דכלהו משלמים. משמע שהוא חייב קנס אביאה שלא כדרכה אע"ג שעדיין בתולה היא ולא השיר הבתולים. וקשה לריב"א דבפ' בן סורר ומורה (סנהדרין ע"ג ע"א) גבי [רודף] אחר חייבי (לאוין) [מיתות ב"ד] ואחר חייבי כריתות דניתן להצילו בנפשו פרי' ואלו נערות שיש להם קנס הבא על אחותו ומשני משעת הערה (הוא) דפגמה אפטר ליה מקטלי' וממונא לא משלם עד גמר ביאה. ופי' הקו' (שם) דלא משלם קנס אלא על השרת בתולים. ונראה לריב"א דאפילו על העראה משלם קנס אע"פ שלא הסיר בתוליה. והא דקאמר התם ממונא לא משלם עד גמר ביאה היינו התם משום אתחלת ביאה לא מחייב קנס דקלב"ם וניתן להצילו [להצילה] בנפשו. והא דנקט התם בההיא שמעתא כגון שבא עליה שלא כדרכה וחזר ובא עליה כדרכה הוה מצי למימר וחזר ובא עליה שלא כדרכה כיון דמחייב קנס אשלא כדרכה. (מ"מ) [ועוד מצינו למימר] אהעראה לא מחייב ולא משלם עד גמ' ביאה דלענין קנס לא נתרבית העראה להיות כגמר ביאה כמו שנתרבה לענין עריות וקנין. וכן משמע קצת בפ' הבא על יבמתו (יבמות נ"ט ע"א) גבי דתניא ולו תהיה לאשה באשה הראויה לו פרט לאלמנה לכ"ג גרושה וחלוצה לכהן הדיוט. ופרי' היכי דמי אילימא כדרכה ת"ל דהוי בעולה אלא לאו שלא כדרכה, והשתא אי איכא קנס בהעראה הוה ליה לאוקמה כגון שלא עשה אלא נשיקה וס"ל לרב דהעראה זו היא נשיקה ובנשיקה אינו משיר הבתולים כדאמרינן בפ' בן סורר ומורה (סנהדרין ע"ג ע"ב). וא"ת ואי אין חייב קנס בהעראה היאך מחייב קנס למ"ד העראה זו היא הכנסת עטרה דמשעת הכנסת עטרה הוא משיר בתולים כדמוכח בבן סורר ואז היא כבר בעולה ורחמנא אמר בתולה ולא בעולה. וי"ל דאהכי חייב רחמנא הואיל ובביאה זו נעשית בעולה אע"ג דחיוב קנס אינו בא אלא אח"כ דאי לא תימא הכי נילף העראה [מכל העראות] [בכל העריות] מנערה המאורסה דכלהו אתקשו להדדי כדאמרי' בריש הבא על יבמתו (יבמות נ"ה ע"ב) (דכ"ע) [דע"כ] מחייב בה בהעראה דאי בגמר ביאה כבר השיר בתולים למ"ד זו הכנסת עטרה ואמר רחמנא בתולה ולא בעולה כדדרשינן בפ' ארבע מיתות (סנהדרין ס"ו ע"ב) אלא ע"כ לא מחייב עד גמר ביאה כיון דבביאה זו נעשית בעולה בהכי חייב רחמנא.
עד שיהיו שניהם שוין. פי' בקו' שניהם שוין בני עונשין וגדול שבא על הקטנה פטור ולפי זה מתני' דנדה (מ"ד ע"ב) דאייתי בסמוך דבת ג' ויום אחד מומתים על ידה מתוקמא כר' (נתן) [יונתן] והא דאמרי' בפ' ארבע מיתות (סנהדרין ס"ו ע"ב) בעי מיניה ר' יעקב בר אבא מרב בא על קטנה מאורשה לר' מאיר דאמ' נערה ולא קטנה מהו לגמרי ממעט לה או מסקילה ממעט לה א"ל חייב והא כתיב ומתו גם שניהם (דברים כ"ב) שתיק רב. הא דלא פריך לרבנן מומתו גם שניהם היינו משום דלרבנן כיון דחייב הכתוב בהדיא בארוסה בא על הקטנה כדדרשינן באלו נערות (כתובות מ' ע"ב) נאמר כאן נערה הא כל מקום שנא' נער(ה) אפי' קטנה במשמע אין סברא לדרוש גם שניהם עד שיהיו שניהם שוין אפי' בנשואה אלא דרשינן לה במעשה חדודין כדמוקי לה לר' יונתן בפ"ד מיתות (ס"ו ע"ב) אבל אליבא דר' מאיר פריך שפיר דאיכא למדרש הכי מלמדרש אחריתי הואיל ולא מצינו בשום מקום סברא זו מקולקלת ובהכי לא ק' לי נמי אמתני' דנדה ואתי מתני' דנדה כרבנן. ור"ת מפרש דלא קאמר שיהו שוין בני עונשים אלא כלומר שיהו שוים שניהם במיתה אחת. ולר' מאיר אם היה הבועל מאורסה קטנה בחנק אין שוה במיתה אחת דאם היתה נערה היא בסקילה והשתא לא שייך למבעי לרבנן כל עקר ומתני' דנדה ככ"ע ואפי' דלר' יוסי קטנה מאורסה פטורה ומתני' קתני כל העריות שבתורה מומתין ע"י ודייק בפ"ד מיתות (סנהדרין נ"ה ע"ב) בשמעתין דתקלה וקלון דכל עריות משמע אפי' בהמה אנתקדשה בביאה קאי שהי(ה)[א] בעולה. וא"ת בת כהן דאמ' (סנהדרין נ"א ע"א) היא בשרפה ואין בועלה בשרפה אלא בחנק יפטר הבועל לגמרי מומתו גם שניהם כיון דממעט היא בשרפה היא ולא בועלה וי"ל דליכא לפוטרו לגמרי ממיתה דדרשינן (סנהדרין צ' ע"א) גבי זוממין שהם בחנק כמותו כדכתיב לעשות לאחיו ודרשינן ולא לאחותו ועי"ל דלא דמי דהתם היא חייבת אבל קטנה פטורה לגמרי.
כל הבועל דעתו על גמר ביאה. הקשה רבינו נסים דבפ' הבא על יבמתו (יבמות נ"ה ע"ב) אמרי' אשה לבעלה מנין שנקנית בהעראה אתיא קיחה קיחה ותירץ הר"ר שמשון דהא דהעראה קניה היינו כשלא עשה אלא העראה ופירש מיד דמוכח שלא היה בדעתו על גמר ביאה והכא מיירי כשגמר ביאתו דאז דעתו על גמר ביאה ולא קני בהעראה. וכן משמע הלשון דקאמר כל הבועל לא קאמר כל המערה. והר"י ב"ר מאיר פי' דהא דנקנית בהעראה היינו כשמפרש שרוצה לקנות בהעראה אבל בסתם דעתו על גמר ביאה. ור"ת [ס' הישר סי' קנ"ג] מפרש דהכא בעי למ"ד העראה זוהי הכנסת עטרה ששייך בה תחלה וסוף ובעי תחלת העראה קונה או סוף והא דקאמר בגמ' שהערה בה היינו שהתחיל להערות בה ופשיטא שצריך לגמור העראתו לקנין אלא דמבעי ליה אי מתחיל הקנין מתחלת העראה [ו]יכול כ"ג לקדש בביאה [או דלמא בסוף העראה מתחיל הקנין ואין כה"ג מקדש בביאה] שכבר השיר הבתולים קודם גמר העראתו שאז מתחיל הקנין. וקשה לפי' בפ"ב דיבמות (כ' ע"א) ובפ' כ"ג בסנהדרין (י"ח ע"ב) אמר קא פסיק ותני אלמנה לכ"ג חולצת בין מן הארוסין ובין מן הנשואין וכו' בשלמא מן הנשואין עשה ולא תעשה הוא ואין עשה דוחה לא תעשה [ועשה] אלא מן הארוסין ליתי עשה ולידחי לא תעשה והשתא מאי פריך הא מן הארוסין נמי איכא ל"ת ועשה דהא אמרינן הכא דאין כ"ג יכול לקדש בביאה ולפ' קמא א"ש דכ"ג יכול לקדש בביאה כשפירש שרוצה לקנות בהעראה דהשרת בתולים [וקנין] באים כי הדדי וי"ל דסוגיא דיבמות אתיא כמאן דאמר העראה זו היא נשיקה ובנשיקה אינו משיר הבתולים כדאמרינן בפ' בן סורר (סנהדרין ע"ג ע"ב) ואע"ג דרבא אמר הכא כל הבועל על דעת גמר ביאה, משני התם (יבמות כ' ע"ב) גזרה ביאה ראשונה אטו ביאה שניה, התם משני אליבא דמאן דאמר זו נשיקה וה"ה התם דהמ"ל [תחילת] ביאה גזרה אטו [גמר] ביאה. גי'. דאפילו אם בעולת עצמו דרבנן כמו שרצה ר"ת לומר דהשתא ליכא עשה, הרי חולצת ולא מתייבמת ודוחק הוא לחלק ביניהם. ועוד דבהבא על יבמתו (נ"ט ע"א) אמ' אילימא (בדרבנן) [בכדרכה] תיפוק ליה דהוי בעולה, גבי ולו תהיה לאשה והיינו דלא כר"ת, גי'.
וחייבים עליה משום אשת איש. ותימה ל"ל למתני דחייבים עליה משום א"א והא קתני סיפא דכל העריות מומתין ע"י וא"א בכללם דבפ"ד מיתות (סנהדרין כ"ה ע"ב) דייק מינה דאפילו בהמה ואומר ר"י דקאי אאם בא עליה יבם קנאה וקמ"ל דקניה קנין גמור מדאורייתא ולא הוי כביאת בן ט' דקתני בההיא מתני' דלא קני אלא מדרבנן דלא הוי אלא כמאמר כדאמרינן בהאשה רבה (יבמות ס"ח ע"א) עשו ביאת בן ט' כמאמר בגדול ובפרקין (י"ט ע"א) ממעט לה מאשר ינאף את אשת איש פרט לאשת קטן וקשה דבפ' בן סורר ומורה (ס"ט ע"א) [דייק מהכא] דהולכים בדיני נפשות אחר הרוב דאי לא אזלי' ניחוש דילמא אילונית היא [ואדעתא דהכי לא קידש והוה ליה למימר] ואדעתא דהכי לא יבם. ועוד קשה דאפי' ייבם אדעתא דהכי אמאי חייב עליו משום אשת איש ודילמא אחיו המת אדעתא דהכי קידש בכל ענין ואפי' היא אילונית והויא ליה אשת אח שלא במקום מצוה דאשר תלד (דברים כה) פרט לאילונית (יבמות כ"ד ע"א). והכי הל"ל וניחוש דילמא אילונית היא ואדעתא דהכי קדש אחיו הראשון. ונר' דהמקשה סמיך אסיפא דכל עריות שבתורה מומתין ע"י וא"א בכלל אבל ארישא ידע דמצי לדחויי מאי חייבים עליה קרבן ומאן דמשני חייבים עלי' קרבן לא מסיק אדעתיה מסיפא וכי פריך ליה בהדיא משני לה בדקבלה עלויה וארישא צריכי לעולם לשנויי דמאי חייבים קרבן, דבדקבלה עלויה ליכא לשנויי אפי' קבלה עליה היבם שמא אחיו לא קבלה ואכתי אמאי חייב עליה וארישא איכא לשנויי בדלא קבלה עלויה הראשון והיבם קבלה. וריב"א מפרש דחייבים עליה משום אשת איש קאי אמתקדשת בביאה ולא ביבם ואצטריך לאשמועינן ולגלויי דכל עריות שבתורה מומתין ע"י היינו אפי' בהמה כדאמרי' בפ' ד' מיתות (נ"ה ע"ב) דלשאר עריות לא אצטריך דמא"א משמע להו דמ"ש [דמאי שנא] אבל אי לא תנא חייבים עליה משום א"א לא היה מוקמי כל עריות בתור' מומתים ע"י בבהמה, תדע דגבי בן ט' קתני ופוסל בהמה מעל גבי המזבח ונסקלת ע"י אע"ג דהדר תנא כל העריות שבתורה מומתים ע"י.
<h2>דף י:</h2>
נשאת לכהן אוכלת בתרומ'. אבל בפחות מבת ג' לא אכלה דאיכא למיחש לסימפון או לדעולא דכיון דלאו בת ביאה היא אע"ג דנשאת לא בדיק לה וגם חוזר ומשלחה לבית אביה וחישי' לדעולא.
ארוסה בת (ב)ישראל אוכלת בתרומה. הכא יליף לה מק"ו ובפ' אע"פ (כתובות נ"ז ע"ב) יליף מקנין כספו ושם מפורש.
ומה שפחה כנענית שאין ביאתה מאכלת. מהאי ק"ו ליכא למילף שתהא אשה נקנית בכסף ושטר ומה שפחה שאינה נקנית בביאה כו'. דמה לשפחה כנענית שכן יוצאה בכסף או שכן נקנית בחזקה אבל לענין אכילת תרומה לא שייך למפרך הכי אז הוה ממעטינן כלהו כסף ושטר וחזקה מ"אותם" כדאמ' לקמן (ט"ז ע"א) והתנחלתם אותם לבניכם אותם בחזק' ומיהו הוה בעי למילף לעיל (ד' ע"ב) כסף ושטר באשה מק"ו ובירוש' ממעט שאינה נקנית בחזקה מהאי ק"ו, מובעלה בביאה נקני ולא בחזקה וה"ה דהוה ממעטינן כסף ובשטר, אבל הגמ' שלנו לית לה האי דרשה דלעיל בעי למילף שטר וכסף דאשה מק"ו. ותימה דאמאי לא ילפינן לה [לה אשה] ושפחה מהדדי לענין כסף ושטר, דיותר ראוי לדרוש הך ג"ש לענין קנין מלענין מצות דעקר ג"ש בקנין כתיב וכתב לה ספר כריתות או חופשה לא ניתן לה. גי'. קצת נראה כיון דלענין יציאת גופו [גופה] לא מצי למילף מידי דכסף ממעטינן מוכתב לה תו ליכא לאוקמי ג"ש אקנין, (גי'), גי'.
שאין ביאתה מאכילה ואפי' ע"י חופה. ליכא למימר יבמה תוכיח דביאה מאכילתה ולא כסף דמה ליבמה שכן אין כספה מאכילה. אבל קשה דמה לשפחה כנענית שכן חזקתה מאכילתה, ועוד לימא דיו ולא תהא כספה מאכילתה אלא על ידי חופה כמו ביאה, ואיכא למימר דהאי תנא לית ליה דיו היכא דמפרך ק"ו, ונראה דסמיך אמה מצינו דמה שפחה אוכלת ע"י שנקנית אף אשה וכו'.
<h2>דף יא.</h2>
עד שתכנס לחופה משום דעולא. מדנקט עד שתכנס לחופה משמע דהיינו כמשנה אחרונה דפ' אע"פ (כתובות נ"ז ע"ב) שאינה אוכלת בהגיע הזמן עד שתכנס לחופה וקשה דבפרק אע"פ משמ' דעולא לא קאי אלא למשנה ראשונה אבל למשנה אחרונה מודה עולא דטעמא משום סמפון. ונר' דתנאי דהכא לפי משנה ראשונה ופליגי בפלוגתא דעולא ורב שמואל בר יהודה (דהנהו) [דאהנהו] אמוראי נמי אמרינן התם דא"ב מסר קבל והלך כדאמ' הכא ועוד שתכנס לחופה דהכא לא דווקא אלא משום דבהגעת זמן רגילו' לעשות חופה נקט הכי. ובפ' נערה (כתובות מ"ח ע"ב) דייק אההיא דתניא לעולם היא ברשות האב עד שתכנס לחופה מדקתני לעולם ולאפוקי ממשנה ראשונה משמע דאי לאו לעולם הוה מוקמינן לה בהגעת זמן אע"ג דקתני עד שתכנס לחופה. ומיהו התם ניחא טפי דנקט לשון חופה לשאר דברים, לירשה ולטמ' לה ולהפרת נדריה והר"ר משה מנרבונא מפרש דלמשנה אחרונה פליגי הני תנאי וגם מישב מה שכתוב במקצת ספרים אבל מה אעשה וכו' עד שתכנס לחופה משום דעולא או משום סימפון וקסבר דאי לא דגזרו מעיקרא משום דעולא לא היו גוזרים במשנה אחרונה עד החופה משום סימפון, אלא מאחר דכבר גזרו עד הגעת זמן משום דעולא החמירו במשנה אחרונה לאסור מהגעת זמן עד החופה משום סימפון אע"ג דאיכא ק"ו והיינו דקאמר אי משום דעולא שהחמירו עד הגעת זמן אי משום סמפון שהחמירו עד הגעת זמן ואילך עד החופה, הואיל וכבר גזרו עד הגעת זמן משום דעולא. ומאי בינייהו דקאמר לא לפי האמת שנוהג עכשיו (דאז) [דהא] כ"ע חיישינן לסמפון אלא לפי משנה ראשונה בא לפרש מאי בינייהו מה לנו אי הוי טעמא משום דעולא או משום סמפון.
קוביוסטוס. פי' בקו' גונב נפשות, ובפ"ק דבכורות (ה' ע"ב) דקאמר משה (רבינו) [רבכם] גנב היה או קוביוסטו' או אינו בקי בחשבונות וגונב נפשות לא שייך שם כלל ועל שאלה ראשונה ששאל בכללן של לוים אתה מוצא וכו' אותה כבר תירץ דג' מאות בכורות היו, ונראה כפי' ר"ח דקוביוסטו' הוא משחק בקוביא והא דאמר (בבכורות) [חולין (צ"א ע"א)] שלחני כי עלה השחר וכי גנב או קוביוסטו' אתה שאתה מתיירא מן השחר לפ"ה ניחא ולפי' ר"ח י"ל שדרך משחקי בקוביא להיות נושים בהם וטומנים עצמם מפני בעלי חובות.
הנהו קלא אית להו. פ"ה וסבר וקביל. וקשה לר"ת דבפרק המוכר (ב"ב צ"ב ע"ב) אמר להדיא ליסטים מזויין או מוכתב למלכות אומ' לו הרי שלך לפניך וכן בהאומנים (ב"מ פ' ע"א) שפחה זו שוטה היא נכפית היא וכו' הרי זה מקח טעות א"כ בהנך מומין ניחוש לסמפון. ומפרש ר"ת קלא אית להו ולא שכיחי ולהכי לא חיישי לסמפון (וכל) [וכן] הנך דפ' האומנים לא שכיחי. והא דאמר בפ' המגרש (גיטין פ"ו ע"א) דאתקין רב יהודה בגטין דעבדי עבדא דנן מוצדק לעבדא ופטיר מן ערורי מלכא ומלכתא לא משום שצריך להתנות דמסתמא נמי הוי מקח טעות כדפי' אלא משום שופרא דשטרא. ור' אליה היה מקיים פ"ה דהיכא דקבל המוכר [מעות] אמרינן מדלא בדק הלוקח בהני מומי קודם נתינת המעות דאית להו קלא א"כ סבר וקביל והא דאמ' דאומ' לו הרי שלך לפניך מיירי קודם שנתן המעות וקצת משמע כן בהמוכר פירות (ב"ב צ"ב ע"ב) (וצריך לומר) [דפריך לימא] דהמוציא מחברו עליו הראיה (אלא) [אלמא] מיירי שהלוקח מוחזק.
מסר והלך. הא דחישינן הכא לסמפון במסר אב לשלוחי הבעל היינו כרב דאמר פ' (אע"פ) [נערה] (כתובות מ"ח ע"ב) מסירתא לכל חוץ מתרומה ורב (אשי) [אסי] פליג עליה ואומר אף לתרומה ואמשנה אחרונה קיימא דקתני לעולם ולאפוקי ממשנה ראשונה.
דקדשה בליליא או ע"י שליח. בלשון הקו' משמע בפשט' ידה מקודשת בנתיה דר' ינאי בדינר אבל בליליא או שוי ליה שליח בתרקבא דדינרי וקשה דא"כ נתת דבריך לשיעורים כיון דאזלינן בתר דעת כל אחת וכה"ג פריך בפ"ק דגטין (י"ד ע"א) ובחזקת הבתי' (ב"ב כ"ט ע"א) גבי דבר אלישיב. וי"ל דהאי לא חשיב לשעורין כיון דבדינר כלם שוות דבפחות מדינר אינה מתקדשת בליליא או ע"י שליח ונראה לפ' דמעקרא ס"ד דאפי' פשטה ידה וקבלה פרוטה דאינה מקודשת הואיל ורגילות להקפיד בדינר, פחות מדינר לא חשיב לגבי דידיה ולהכי פריך בנתיה דר' ינאי דקפדו אתרקבא דדינרי ה"נ דאי פשטא ידה וקבלה חד זוזא דלא הויא מקודשת הואיל וקפדא אתרקבא דדינרי לא יחשב פחות, כסף לגבי דידהו ומשני פשטה ידה לא קאמרי' דאפי' בפרוטה מתקדשת דכסף קרינא ביה כי קאמרינן דקדשה בליליא או ע"י שליח דאזלינן בתר נשים סתם והוי כאלו פירש שלא תתקדש בפחות מדינר. ובנתיה דר' ינאי נמי אי שויה שליח מתקדשת בדינר כאלו פשטה ידה שיודעת שיתנו שליח כמו שנותנים לשאר נשים.
טעמא דב"ש [כדרב יהודה אמר] רב אשי וכו'. פ"ה דמטבע הפחות שבצרי הוא מעה וכיון דאפיקתיה מפרוטה אוקמה אדינר, ופריך (עמוד ב') והרי הטענה וכו' ונהי דמעה היא המטבע הפחות שבצורי מיהו שתים מנלן ומשני מה כלים שנים וכו' ומה כסף דבר חשוב אף כלי דבר חשוב שיהיו שוים שתי כסף ולאפוקי ממאן דאמר (שבועות ל"ט ע"ב) טענו שני מחטין והודה לו באחד מהם חייב לכך יצאו כלי' למשהו כלומר שיתחייבו עליה' בכל שהוא. והך דרשה דמה כסף דבר חשוב ליתא אלא לשמואל. דרב סבר דכסף לכפירה הוא דאתא ובשבועות (ל"ט ע"ב) הגיה בקו', אף כל, במילתיה דשמואל משום דשמואל אית ליה יצאו כלים למשהו ולפי זה היה לו להגיה גם כאן, אף כל, ולפי' קשה לר"י כיון דמטבע הפחות שבצרי הוא מעה היאך שייך למימ' כיון דאפיקתיה מפרוטה כיון דכסף סתמא מעה ולא פרוטה ולקמן ודאי דסתם כסף שאינו קצוב הוי פרוטה (מה) שייך לומר כיון דאפיקתיה מפרוטה. ועוד כי היכי דבקדושין אמר כיון דאפיקתיה מפרוטה אוקמה אדינר גבי טענה נמי כיון דאפיקתיה מב' פרוטות אוקמה אב' דינרין, ונראה כפי' רבותינו דמטבע הפחותה שבצרי דינר אע"ג דכתיב (ויקרא כ"ז) עשרי' גרה השקל ומתרגמי' עשרין מעין לא שהיתה מעה בימי משה אלא גרה, משקל היה בימי משה שהיתה שוה מעה בימי אונקלוס, ופריך והא טענה דשתי כסף דקתני שהן מעות ולא דינרים, מדקתני שתי ולא קתני שני ומשני התם משום דבעינן דבר חשוב דומיא דכלים ומעה דבר חשוב והשתא אתי קרא לגרועי דסגי במעה ולא בעי דינר אבל במסקנא דסתם כסף פרוט', אתי דבר חשוב לאוסופי דבעי מעה ולא סגי בפרוטה. ומה שהקשה רש"י כיון דכל כסף הוא דינר היכי אתי היקשא דכלים ומפקא ליה הא איצטריך היקשא למה כלים שנים נראה דלא קשיא מידי דאין היקשא למחצה ורב ס"ל (כיון) [כן] דלתרוייהו דרשה נפקי מכלים, דכסף לכפירה הוא דאתא, ומה שהקשה דהיכי אמר מה כלים דבר חשוב וכי מחט דבר חשוב הא אמ' התם לכך יצאו כלים למשהו אלמא לא חשיבי מחטין לדבר חשוב [הא נמי לא קשה דנהי דמחט אין שוה פרוטה מ"מ יש בו חשיבות גדול שראוי לעשות בו מלאכה גדולה וחשובה] ומה שהקשה דבהדיא דרשינן בשבועות מה כסף דבר חשוב אף כלים דבר חשוב לא קשה דהיינו דווקא לשמואל אבל לרב דדריש התם בין שני' בין דבר חשוב מכלים [נפקי] וכסף כי אתא לכפירה הוא דאתא. ועוד יש ספרים דגרסי' התם אפי' לגבי שמואל כי הכא, גבי דייקי קראי כותיה דשמואל והא דקאמר בתר הכי לשמואל אי כתיב (כסף) [כלים] ולא כתיב (כלים) [כסף] הוה אמינא מה כלים וכו' אבל דבר חשוב לא בעי י"ל ודאי מכסף (לא) ילפי' דבעינן שיהיה בכלי שוה פרוטה. וה"נ אמ' בירושל' דטענו ב' מחטים צריך שיהיו שוים פרוטה כל אחת ואחת שתהא הכפירה פרוטה וההודאה פרוטה והדר מקיש כסף לכלים להצריך כסף יותר מפרוטה דמה כלי לאו כל דהו אלא [כלי חשוב אף כסף לא כל דהוא אלא] כסף חשוב והיינו מעה שכבר יש בו חשיבות. והשתא אין צריך להגיה גבי דייקי קראי כוותיה דשמואל אף כל דבר חשוב כמו שהגיה בקו' משום דשמואל אית ליה יצאו כלים למשהו. ושפיר גר' אף כלים דבר חשוב, או לאפוקי כלים גרועים כמו מרוקא או לאשמועינן דבכלי' נמי צריך שיהיו שוים שתי פרוטות. גי'. יצאו כלים למשהו. ואין צריך שיהיו שווין שתי פרוטות, גי'.
<h2>דף יא:</h2>
מה כלים שנים וכו'. בשבועות (מ' ע"ב ד"ה למה שהן) הקשה רש"י מנ"ל לשמואל דדריש לכך יצאו כלים למשהו הא איצטריך לאשמועינן מה כלים שנים ותירץ דלכתוב כספים דמשמע שנים ודבר חשוב וא"ת דא"כ הוה אמרינן ב' פרוטו' כדפי' לעיל וי"ל דא"ל דה"ל למכתב כסף או חפצים.
לימא רב (אשי) [אסי] דאמר כב"ש. רש"י גריס לעיל (י"א ע"א) גופא והיינו טעמא דנטר לפרוכי השתא ואי לא גריס גופא ה"ל לאלתר לעיל למפרך לימא רב (אשי) [אסי] דאמר כב"ש.
ושל דבריהם כסף מדינה. תימה דבפ' החובל (ב"ק ל"ו ע"ב) תנן גבי התוקע לחברו ור' יוסי הגלילי אומר מנה ומסיק בגמר' דמנה צרי תנן וכתובה נמי אמ' שהיא מאתים [זוז] צרי אפי' למ"ד כתובה דרבנן וכתובת אלמנה דהוי לכ"ע דרבנן הויא מנה צרי ונראה לר"י דלא איירי הכא אלא בסלעים דומיא דכסף קצוב האמור בתורה שאין קצוב בתורה אלא שקלים.
ה' סלעים של בן. אשם בכסף שקלים וערכין לא אצטריך למתני דבהדיא כתיב בהו בשקל הקדש.
<h2>דף יב.</h2>
חיישינן שמא שוה פרוטה במדי. דרבנן בעלמא הוא דהוו קדושי ספק שלא יבא להקל במידי דאורייתא דאין להקדיש אלא מקומו ושעתו (ערכין כ"ד ע"א).
רב חסדא לא סבר לה דשמואל. והכא לא מצי לשנויי הא בקדושי ודאי הא בקדושי ספק דהא אח"כ קדשה אחר והיה בא רב חסדא להפקיע קדושי ראשונים כדאמ' לאו כל כמינך דאסרת ליה אבתר'.
<h2>דף יב:</h2>
הא איכא סהדי באורית. ה"ג ר"ת באורית וכן ערוך, ואורית הוא מערב כמו (אורית') [אוריה] דפ' לא יחפור (ב"ב כ"ה ע"א) דאמ' התם [גבי] שכינה במערב מאי אוריה [אויר י-ה] ולא כמו שפי' שם בקו' (אוריא) [אוריה] מזרח, אויר שלפני שכינה, וא"ש שהיו בני בבל אומרים הא איכא סהדי באוריתא כלומ' בא"י שהיה במערב כדאמ' אמר במערבה ובני א"י דהיינו ר' חנינא היה אומר עדיה בצד אסתן ותאסר כלומ' בבל שהיא בצפון, מצפון זהב יאתה (איוב ל"ז) מתרגמינ' מאסתנא דהבא יתי שרוח צפונית מזלת הזהב, שמונעת הגשמים ונמצא כשהתבואה ביוקר הזהב בזול כדאמרינן בפ' לא יחפור (ב"ב כ"ה ע"ב).
הא איכא סהדי באורית דידעי. אין לפרש ניחוש שמא איכא סהדי דלמה יש לנו לחוש. ועוד בההיא דר' חנינא דא"ל פ' ב' דכתובות (כ"ג ע"א) והא איכא סהדי במדינת הים. אם נפרש שניחוש מספק תקשי להו מתני' דהתם (כ"ב ע"ב) דקתני נשביתי וטהור' אני נאמנת ולא חיישינן והא נמי אין לפרש והא איכא סהדי, דודאי איכא סהדי דידעי דההוא שעתא הוה ביה שוה פרוטה דפשיטא דבזה יש להחמיר אבל נראה לפרש והאיכא סהדי כלומר יצא הקול שיש עדים באורי' או במ"ה.
ומאן דמבטל גיטא. אע"ג דרבה ורב יוסף ס"ל בריש השולח (גיטין ל"ג ע"א) דבטלו אינו מבוטל, מ"מ הרי מוציא לעז על הגט.
ועל דמצער שליח דרבנן. פי' הקו' שליח ב"ד מיהו לקמן מייתי לה בפ"ב (ע' ע"א) אההוא דציער שלוחא דרב יהוד' והא דשמתיה רב יהודה ושמת' חמורה מנגודה כדאמרי' במקום שנהגו (פסחים נ"ב ע"א) היה ראוי להחמיר עליו לפי שלרב יהודה עצמו היה מגנה שהיה אומר מאן יהודה בר (ששקל) [שויסקל] דשקיל בשרא מקמאי.
בכלהו לא מנגיד רב. על זה סומכים חתנים שדרים בבית חמיהם אע"ג דכלהו אמוראי לית להו דנהרדעא, דהא רב יוסף קאמר הכא נגדיה כרב, ורב יהודה בפ' בתרא (ע' ע"א) דשמתיה לההוא גברא.
משום פריצותא. פי' ר"ת דהוי פריצות' משום דצריך עדי ביאה או עדי יחוד ודבר מכוער הוא שמעמיד עדים ע"כ וקשה דבפ' [ר"ג] (יבמות נ"ב ע"ב) אמרי' מצות יבמה מקדש ואח"כ בועל לא קדש לוקה מכת מרדות ומדרבנן משום דרב, והתם מדאורייתא אין יבמה נקנית אלא בביאה אלמא לאו משום פריצותא תלי טעמא ועוד דבפ' ב"ש (קי"א ע"ב) מוכח דיבמה ששהתה שלשים יום עם היבם היא בחזקת בעולה אלא נראה דפריצותא הוי שעושה תחלה קנין בביאה דומיא (דמשדך) [דמקדש] בלא שדוכין.
בשעת מתן מעות מקודשת. גר' ול"ג בין רצתה בין לא רצתה כדמוכח לקמן (י"ג ע"א) דפריך וליתני מקודשת סתם כי התם.
<h2>דף יג.</h2>
קדשה בגזל ובחמס ובגנבה. לכאורה אתי [כר' שמעון] דאית ליה גנבה וגזלה סתם הוי יאוש בעלים ומיהו לקמן (בפרקין) (נ"ב ע"א) מוקי לה [דלא] כר' שמעון ומוקי לה בגזל ובחמס ובגנבה דידה ופרושי קא מפרש כגון שגזל שחטף סלע מידה.
לא נגזרה גזרה על דגי' שבים. מכאן אומר ר"ת דל"ג אורזילא דימא בפ"ב דזבחים (קי"ג ע"ב) היכא הוה קאי, דמשמע של ים דהא אמ' הכא לא נגזרה גזרה על דגים אלא גרס' ארזילא דראימא פי' עופר של ראם, דעופר האילים (שיר השירים ב') מתרגמי' ארזילא דאילא שאפי' הגוראות הקטנים גדולים ביותר כדאמ' רבה בר בר חנה בפ' המוכר את הספינה (ב"ב ע"ג ע"ב) לדידי חזי לי אורזילא דראמא והוי כהר תבור. ואית דגרסי בימא י"ל באותו של ים שגדל על שפת הים שגדול ביותר אבל בדג לא איירי כלל. ומה שאנו קורים בוגלא אומר ר"י אין זה ראם שהרי קטנים הם ועושים בהם מלאכה וחורשים ומשדדי' בה עמקים כמו שוורים וכתי' (איוב ל"ט) התקשור ראם בתלם עבותו. היאבה ראם עבדך וגומ', אלא שורים גדולים ומין בהמה הם ולא בעו כיסוי וחלבם אסור. ובהדיא משמע בפ"ק דע"א (ט"ז ע"ב) דחיה אינה בת מלאכה ואינו מוצא אלא הני דטחני ריחים בערודי.
גיליון. דקאמר התם דבתיבה של נח היה, ופריך היכא הוה קאי. גי'.
<h2>דף יג:</h2>
האשה שהביאה חטאתה וכו'. משנה היא במס' קינים (סוף פ"ב) וקתני סיפא הביאה עולתה ומתה לא יביאו יורשים חטאת משמע [דוקא יורשים] אבל אם חיה מביאה חטאת אחר עולה והכי איתא בהדיא בת"כ בפ' אשה כי תזריע [פ"ד] גבי אחד לעולה ואחד לחטאת והא [ד]בריש תמיד נשחט (פסחים נ"ט ע"א) זה בנה אב דכל חטאות קודמות לעולה אפי' חטאת העוף לעולה בהמה היינו לכתחלה והא דפריך התם מחטאת מצורע ומשני שקרב עולתו ומשום דכתיב והעולה שהעלה כבר משמע (משום דכתיב והעלה) כשר בדיעבד הא בעלמא אפי' בדיעבד לא דלכתחלה ליכא למימר דהא בהדיא כתיב ואחר ישחט את העולה היינו משום דפרשת מצורע (ויקרא י"ד) כתיב תהיה דמשמע עכובא כדמוכח בפ"ק דמנחות (ה' ע"א) ובריש הקומץ (י"ט ע"א) להכי אצטריך והעלה להכשיר בדיעבד במצורע כמו בעלמא.
דרב ושמואל דאמרי תרוייהו מלוה על פה אינה גובה מן היורשין ולא מן הלקוחות. ואפי' מדרבנן כדמוכח בפ' מי שמת (ב"ב קנ"ז ע"ב) בשמעתא דאיקני קנה והוריש.
ור' יוחנן ור"ל דאמרי תרוייהו גובה בין מן היורשים וכו'. היינו מדאורייתא אבל מדרבנן אינו גובה אלא מן היורשין אבל לא מן הלקוחות כדמוכח בפ' גט פשוט (ב"ב קע"ה ע"ב).
מלוה הכתובה בתורה. קרבנות ופדיון הבן וערכים ונזקין קורא מלוה הכתובה בתורה שלא הייתי יודע ענייני נתינות ממון הללו אם לא שחייבה תורה בפי', אבל מלוה אע"ג דכתיב (דברים כ"ד י"א) והאיש אשר אתה נושה בו, לא חשיבא כתובה בתורה.
גובה מן היורשים שעבודא דאורייתא וכו'. תימה דרב פפא גופיה קאמר בגט פשו' (ב"ב קע"ו ע"א) גובה מן היורשים שלא תנעול דלת בפני לוין ואומר ר"ת [ס' הישר סי' ס"ח] דהוי כמו איכא דאמ' וכהנה רבות בגמ'. והרי"ף פי' דהא דקאמר התם משום שלא תנעול דלת בפני לוין העמידו חכמים אדאורייתא ולא רצו לתקן שלא תגבה מן היורשין להשוות ללקוחות. גיליון. ור"ח פי' בגט פשוט (ב"ב קע"ו ע"א תוד"ה גובה) דרב פפא קאי הכא אמלוה הכתובה בתורה דככתובה בשטר דמי ולא משמע כן בפ' יש בכור (בכורות מ"ח ע"ב) בפלוגת' דר' מאיר ור' יהודה. גי' גי'.
מלוה על פה גובה מן היורשין. כגון שהודה בשעת מיתה אי נמי כגון דשמתוהו ומית בשמתיה כדאמ' במי שמת (ב"ב קע"ד ע"ב) ובשום היתומים (ערכין כ"ג ע"א) דאי לאו הכי טענינן להו כל מצי למטען אבוהון.
אלא מיתת הבעל. תימה לר"י דפ' ד' [מיתות] (סנהדרין נ"ד ע"א) מצרכי קרא בא"א [אשת אב] ובשאר עריות לאסור לאחר מיתה וי"ל דהתם איצטריך בכל הנהו לאסור דלא נילף מא"א [אשת איש].
[לכולי עלמא בעשה]. ודבק באשתו ולא באשת חברו תימה דלא ילפי' שתתיר מיתה מק"ו מגט ומה גט שאינו מתיר ליבם בשום ענין אפי' אין לה בנים מתיר לעלמא [בכל ענין] מיתה שמתרת ליבם באין לה בנים אינו דין שתתיר לעלמא בכל ענין. וה"ר מנוח עושה ק"ו מאחות אשה, דגט אין מתיר ומיתה מתיר' ונראה דאיכא למפרך מה לגט שכן מוציא בעבד אפי' מן הבן או שמא הוה ממעטינן מוכתב (דברים כ"ד) בכתיבה מתגרשת ולא במיתה וכסף וחליצה. גיליון... על זה היה שייך לומ' דיו מה מיתה לא שריא ליבם אלא היכא דלית לה בנים אף לעלמ' לא תתיר [אלא היכא דלית לה בנים] והכי מוכח בפ"ק דב"ק דאיכא לומר דיו על סוף דינא. גי'.
חדא דיבם לא אקרי אחר. פי' לענין יבום כיון שנשאה להקים שם זרע לאחיו אבל גבי שדה אחוזה (לקמן י"ז ע"ב) דכתיב או מכר את השדה לאיש אחר הוי אחיו בכלל ובכתובות פ' האשה (פ"א ע"א) כשתנשאי לאחר תטלי מה שכתוב ליכי אמ' נמי דיבם כאחר דמי. [גי']. דהתם קאי אשר בני אדם וגם א[יבם] אבל הכא דקאמר ואימא מאן אחר יבם משני שפיר דיבם לא איקרי אחר ע"כ לא קאי איבם לחודיה, גי'.
<h2>דף יד.</h2>
א"כ לימא קרא. וייבם פי' הקו' דלדרשה קמייתא אתיא וכן משמע בפ' הבא על יבמתו (יבמות נ"ד ע"א) דקתני ויבם ביאה גומר בה ויבמה בע"כ. ועוד דרשינן בפ"ב דיבמות (י"ט ע"ב) ויבמה עדיין יבומין הראשונים עליה גבי אשת אחיו שלא היה בעולמו מוי"ו דריש.
ההוא מונקר' שמו נפקא. תימה דבפ' מצות חליצה (יבמות ק"א ע"ב) דריש ר' יהודה תרי בישראל חד לרבות הדיוט וחד לרבות גרים, וענו כלכם חלוץ הנעל, מונקרא שמו, ורבנן דמפקי הדיוטות מקרא אחריתי ונקרא שמו בישראל אוקמי' כו' לענו כלכם. ונראה לר"י דהכא דריש מדסמך בישראל אצל בית חלוץ ולא כתב בישראל ונקרא שמו ש"מ דדרשינן כיון שחלץ לה (בעל) [נעל] הותר' לכל ישראל אבל פשטיה דקרא דונקרא שמו בישראל משמע, ענו כלכם. גיליון. אי נמי כיון שחלץ לה הותרה לכל ישראל לא אתי לא כרבנן ולא כר' יהודה. גי'.
גיליון. וסוגיא דהכא כרבנן דמוקמי' ונקר' שמו בישראל וכו' לענו כולכם ובישראל לדרשה אחרינא (לא) [דהא] מצי למכתב (כלל) ונקר' [בישראל] שמו (בישראל) להפסיק בישראל באמצע. גי' גי'.
הא נמי יוצאה בחליצה. וכיון דחליצה במקום גט לא חשיב פרכא.
זו שיוצאה בגט. לא שייך למפרך מה ליבמה שכן בלאו (כל) [לענין דיני] הקניינים. ולעיל דנקט ומה א"א שהיא בחנק עקר מילתא לא סמיך אק"ו אלא אמה מצינו, תימה דאמה העבריה תצא בחליצה מק"ו מיבמה שאינה יוצאה בכסף ובגט ולמ"ד קטנה [אינה] חולצת ניחא דאמה העבריה קטנה היא. [גי']. צ"ע אי איכא למיפרך מה ליבמה שנקנית בביאה, גי'.
אמר קרא ככה עכוב. וא"ת למה לי קרא [דאיכא למיפרך] מה לא"א שכן נקנית בשטר דכה"ג אמר לעיל (ה' ע"ב) שטר שמוציא אין דין שמכניס וי"ל היינו דווקא כשלומד קנייני' עצמו זה מזה שטר מכסף אבל הכא שבא ללמוד יבמה מאשה לא שייך למפר' ולעיל (ד' ע"ב) דפריך מה לאמה העבריה שכן יוצאה בכסף דהתם דין שתגרע בפדיונה להכי נקנית בכסף כיון שיכול' לצאת בכסף וא"ת מנל"ן דאתא למעוטי יבמה מגט דילמא אתא למעוטי (מידי) [מיתת] יבם וי"ל דסברא היא דיציאת גט שהיא כעין חליצה ממעט ולא מיתת יבם דממילא. וא"ת ולא ליכתוב ככה ולא ספר כריתות וכיון דאיכא למימר (חד) הכי ואיכא למימר הכי כל חד וחד תיקום בדוכתיה כדאמ' (בפ"ק דיבמות) ובזבחים (י"ז ע"א). וי"ל דהכא עקר מלתא על מה מצינו למילף בהאי גיטא ובהאי חליצה ובריש פ' ב' דזבחים לא שייך למילף במה מצינו דהתם ק"ו הם באין לסתור שלא יהא (ה)נוהגת בו דקאמר לא תותר בו. (ותותר בו).
דכתיב בה גורל וחוקה. משמע דמשמעות חוקה דרשינן עכובא כמו ככה דאי ג"ש פשיטא הוא דיש לבטל ק"ו כמו (דמשמ') שמצינו בכמה מקומות בגמ' ובת"כ שסותר ק"ו מחמת ג"ש. אבל ר"ת מפרש שהוא ג"ש בפ' ב' דזבחים (י"ח ע"א) יליף שלא רחוץ ידים ורגלים ומחוסר בגדים חוקה חוקה משתויי יין.
דתניא ועשהו חטאת. תימה בפ' טרף בקלפי (יומא מ"א ע"א) מסיק דהך ברייתא כר' יהודה דסתם ספרא מני ר' יהודה היא ור' יהודה הא אית ליה התם (יומא ס' ע"ב) דלא כתיב חוקה בדברי' הנעשים בבגדי לבן בחוץ. וי"ל דהמ"ל הא מני ר' יהודה אלא דניחא ליה לאוקומיה אפי' כר' נחמיה דאית ליה חקה בדברים הנעשים בבגדי לבן בחוץ, אע"ג דכר' שמעון ודאי לא אתיא דקסבר התם דהגרלה לא מעכבא ורבינו שמשון מקוצי תירץ דשפיר מוכח דדרשינן ק"ו אע"ג דכתיב חקה דאי לא דרשי א"כ למה ליה לרב יהודה התם למילף מוזאת דלא נאמר חוקה אלא בדברים הנעשים בפנים והא על כרחך מדאיצטריך ועשהו לומר דהגרלה לא מעכבא אם כן לא נאמר חוקה אלא בדברים הנעשים בפנים, דאי נאמר דברים הנעשים בחוץ למה לי ועשהו חטאת הא לא דרשינן ק"ו היכא דכתיב חקה אלא ודאי אפי' היה כתיב חקה אדברים הנעשים בחוץ הוה דרשינן ק"ו.
ומה במקום שלא קדש הגורל וכו'. משום דרשה נפקא לן דאין הגורל מקדש השם.
ת"ל ועשהו חטאת. תימה דבפ' טרף בקלפי יליף מהגרלה מדכתיב אשר עלה אשר עלה תרי זימני והני דריש מועשהו וי"ל דאי לא כתיב אלא חד מינייהו הוה אמינא דעלייה מתוך הקלפי והנחה תרוייהו מעכבי להכי כתב ועשהו לאתויי אשר עלה דעלייה דווקא מעכבת. של כל אדם מנין. לכתחלה מצוה בשלו כדאמרינן בפ' מצות חליצה (יבמות ק"א ע"א).
<h2>דף יד:</h2>
המסוליים. אית דגרי' סוליים דהוא שם סנדל שאין לו עקב כדאמ' במדרש (שיר השירים רבה פ"א) כתיב עקב ענוה יראת ד' וכתי' ראשית חכמה יראת ה' מה שעשתה חכמה עטרה לראשה עשתה ענוה עקב לסוליים ואמרי בירוש' (יומא פ"ח ה"א) על סבא חד דנפיק בסוליים בליל צומא רבא.
הואיל וכל קנייני' של נכרי בכסף. פי' בקו' דלא קני במשיכה כישראל. ואין נראה לר"ת [ס' הישר סי' תרצ"ט] דסתמא תלמודא כריש לקיש דלר' יוחנן מודה [ד]דבר תורה מעות קונות [ו]דרשינן בפ"ב דבכורות (י"ג ע"ב) מיד עמיתך בכסף הא לנכרי במשיכה וקיל"ן כותיה לגבי ר"ל. ובפ' בתרא דע"א (ע"ב ע"א) נמי מסקי דמשיכה בנכרי קניה. והא דקאמר התם בריש פרק' (ס"ג ע"א) בזונה נכרית דלא קניא במשיכה, לר"ל קאמר ולהכי קאמר ואבעית אימא בזונה ישר' וכגון דקאי בחצרה. ומפרש ר"ת הואיל וכל קניינו בעבד עברי בכסף דאין נקנה בשטר לנכרי, דלישראל נפקא לן לקמן (ט"ז ע"א) מואם אחרת יקח או מלא תצא כצאת העבדים ובנכרי לא שייך למילף מהתם ואפי' בקרקע לא מצינו שטר לנכרי כדאמרי' בחזקת הבתים (ב"ב נ"ד ע"א) נכרי מכי מטא זוזי [לידיה] אסתלק ליה וישראל לא קנה עד דמטא שטרא לידיה. ובפ"ק דגיטין (י' ע"ב) אמ' בשלמא מכר מכי יהיב זוזי קמייהו קני ושטרא ראיה בעלמא הוא. והא דאמ' בריש השולח (גיטין ל"ח ע"א) נכרי קנה את ישראל בחזקה התם בחזקה דכיבוש מיירי ולא בחזקה של מקח וממכר. וא"ת ולא ק"ו הוא ומה נכרי שאין קונה עבד עברי בשטר קונה בכסף ישראל לא כ"ש. וי"ל דסברא דכל אחד יש לו קנין לעצמו כדאמרי' בפ"ב דבכורות (י"ג ע"א) גבי מטלטלין מדיש' בחדא נכרי נמי בחדא.
נמכר לישראל מנל"ן. וא"ת נילף שכיר שכיר מנכרי וי"ל דה"נ, אלא בלאו הכי משכח קרא בהדיא ולא מייתר קרא דוהפדה להכי אלא לגרעון כסף וא"ת וקרא בנכרי למה לי נילף שכר שכיר מנמכר לישראל וי"ל דמכסף מקנתו נמי לא מייתר להכי, כדדרשינן לעיל (ח' ע"א) בכסף הוא נקנה ואינו נקנה [בתורת] תבואה וכלים. וא"ת ונילף שטר לנכרי מנמכר לנכרי בשכר שכיר. וי"ל דקים ליה מקרא או מקבלה דאין שטר קונה בנכרי אפי' בקרקעות כדפי' לעיל.
אשכחן מכרוהו בית דין וכו'. ותימה דבשטר מנא לן במוכר עצמו דלקמן נפקא לן שטר מדהקישה הכתוב לאחר' או מלא תצא כצאת העבדי' ומאמה העבריה לא נפקא אלא מכרוהו ב"ד לחודיה אבל מוכר עצמו לא, ולמאן דיליף שכר שכיר ניחא ולמ"ד דלא יליף קשה וליכא למימר התם וא"ו מוסיף על ענין ראשון כדמשני הכא דבנכרי לא קני בשטר ומיהו בכלה שמעתין לא אשכחן תנא דלא יליף שכיר. ועי"ל כיון דאשכחן דכבר השוו מכרוהו ב"ד למוכר עצמו לענין כסף ה"ה לענין שטר.
ומאן תנא דלא יליף שכר שכיר. תימה לר"ת דבכולה שמעתין לא אשכחן דלא יליף שכר שכיר ובפ' המקבל (ב"מ קי"א ע"ב) גבי עושק שכר שכיר אשכחן ר' יוסי ב"ר יהודה דלא יליף שכר שכיר ולית ליה בבהמה וכלים לאו דבל תלין משום דלא יליף שכר שכיר. וי"ל דהכא מיירי בשכ(י)ר שכיר דגבי עבד.
(לו) [לך] ולא ליורש. כגון בת ואח אבל עובד את הבן כדאמ' לקמן (י"ז ע"ב).
אזנו ולא אזנו של מוכר עצמו. וא"ת אמאי אצטריך למעוטי אמה העבריה שאינה נרצעת. דמכרה אביה הוי כמוכר את עצמו. וי"ל דאמה העבריה הוקשה למכרוהו ב"ד. וא"ת תיפוק לי' דאין מוכר עצמו נרצע מאחר דאין רבו מוסר לו שפחה כנענית כדאמר לקמן (כ"א ע"ב) דבעי אהבתי את אדוני את אשתי ואת בני וליכא. וי"ל דאפילו הכי הוה ילפינן מוכר עצמו ממכרוהו ב"ד מגזירה שוה דשכיר שכיר, תדע מדאצטריך קרא למעוטי אמה העברי' שאין נרצעת אע"ג דלא מצי למימר אהבתי את אשתי ואת בני, דכיון דאתקש למכרוהו ב"ד ס"ד שתהא נרצעת.
<h2>דף טו.</h2>
ההוא לג"ש הוא דאתא. ואע"ג דההוא דמצורע מופנה לג"ש כדאמרינן (בהקומץ רבה) [בכל המנחות] (ט' ע"ב) קסבר האי תנא מופנה מצד אחד למדין ומשיבי', ואיכא למפרך מה למצורע שכן טעון עץ ארז ואזוב ושני תולעת כדאמ' בפ' מצות חליצה (יבמות ק"ד ע"א).
אזנו ולא אזנה. בפרק היה נוטל בסוטה (כ"ג) קחשיב מה בין איש לאשה והא דלא חשיב שם איש נרצע והאשה אינה נרצעת משום דאיש גופיה בשלא מכרוהו ב"ד דהיינו מוכר עצמו אין נרצע.
ואידך בעלמא נמי לא ס"ל כר' נתן. מכאן רצה ר"ת לדקדק דאין הלכה כר' נתן דהא ר' אליעזר הוא דקאי כוותיה ורבנן פליגי עליה ואין זה ראיה דברוב ספרים גרסי' ר' אלעזר. ואפי' גר' אליעזר לא הורע בכך כחו של ר' נתן ואע"ג דמוכר עצמו אין רבו מוסר לו שפחה כנענית כדמוכח בסוף האומר (לקמן ס"ט ע"א) גבי אושפיזיה של ר' שמלאי ממזרא הוה, דא"ל אי קדמתיך טהרתיך לבני' דהא"ל זיל גנוב ואזדבן בעבד עברי משמע דווקא מכרוהו ב"ד רבו מוסר לו שפחה מדקאמר זיל גנוב והיינו כרבנן דהכא מ"מ בהא מ"ל דהלכה כר' אלעזר דקאי ר' נתן כוותיה דלאו חד טעמא הוא [והתם קאמר ליה זיל גנוב לרווחא דמילתא] [וכן] הא דקאמר לקמן (ט"ז ע"ב) גבי הא דתניא ענק עבד עברי לעצמו הא מני תוטאי היא וס"ל כוותיה דאמ' לו ולא לב"ח. ונר' לר"י דהלכה כר' נתן דהא בפ' כל שעה (פסחים ל"א ע"א) אי אפשר לישב דברי רבא דפליג אאביי דאמ' מכאן ולהבא הוא גובה אליבא דרב נחמן דאמר יתומים שגבו קרקע בחובת אביהם ב"ח חוזר וגובה מהם אלא כר' נתן וקיל"ן כרב נחמן בדיני ורבא נמי אית ליה דרב נחמן במי שהיה נשוי (כתובות צ"ב ע"א) דקאמר רבא אי פקח שמעון מגבי (להני) [להו והדר גבי] מינייהו וגם ר"ת חוזר בו בספר הישר [ס' הישר סי' תרנ"ו] [ופוסק] כר' נתן, בסב"ב גבי מה שפי' דה"א [חמש] מדות בערבות.
כי טוב לו עמך עמך במאכל. הר"ר אברהם גרי' כשכיר ותושב יהיה עמך (ויקרא כ"ה) דמהתם דריש ליה בת"כ אבל בספרי לא דריש מידי מכי טוב לו עמך דאין זה צווי אלא ספור דברים בעלמא.
ואידך אי מהתם הוה אמינא ה"מ מדעתיה. אע"ג דמדעתיה מואם אדוניו יתן לו אשה נפקא מ"מ ה"א דלהרצאת אדוניו כתבוה.
אבל מכרו ב"ד דעבד אסורא וכו'. ואי לא כתיב אלא ושב אל משפחתו (ויקרא כ"ה) הוה מוקמי ליה במוכר עצמו אי נמי מוכר עצמו לא הוה ילפינן ממכרוהו ב"ד שנמכר בע"כ.
הוי אומר זו רציעה. אע"ג דמכירת ב"ד אינה באשה כדתניא בפ' היה נוטל (סוטה כ"ג) מ"מ שם מכירה נוהג באשה.
ואי אשמועי' נרצע. המ"ל דאי כתיב חדא קרא הוה מוקמי ליה במכירת ב"ד.
<h2>דף טו:</h2>
ואי ס"ד יליף שכר שכיר אמאי קאמר שאין נגאל באלה נילף שכיר שכיר. ליכא למימר למאן דלא יליף שכיר שכיר נילף מוכי תשיג וא"ו מוסיף על ענין ראשון דע"כ ממכרוהו ב"ד [איירי] דהא מוכר עצמו אין נגאל בשש אם לאו שכיר שכיר כדמוכח לעיל.
לעולם יליף שכיר שכיר ושאני הכא דאמר קרא יגאלנו. ובברייתא ה"מ למנקט ג"ש הא דנגאל בשש מג"ש דשכיר שכיר אלא דניחא ליה למנקט ק"ו.
<h2>דף טז.</h2>
בנכרי שישנו תחת ידך. וא"ת ותיפוק ליה מדכתיב (ויקרא כ"ה) וחשב עם קונהו משנת המכרו עד שנת היובל, ובנכרי שישנו תחת ידך איירי דהא דרשינן שידקדק עם קונה שלא יבא עליו בעקיפין. וי"ל דלעולם ה"א בנכרי שאינו תחת ידו ואתא קרא למימר שמורי' לנכרי את הדין אם ירצה לשמוע או אם קבל עליו דין תורה קודם ואע"פ שאינו תחת ידך פעמים שיוכל להערים עליו ולהטעותו בדין וחשבון וקאמר קרא שידקדק עם קונהו [ו]לא יגלום עליו. וא"ת אי בישנו תחת ידך למ"ד גזל הנכרי מותר מה יציאת יובל שייך והלא בידים מותר לגזול ולמ"ל דקדוק כלל. וי"ל דהיכא שהנכרי בטוח לית' מעותיו על מכר גופו קאמר קרא שצריך לדקדק דהוי חלול ה' כיון שהנכרי סומך על מעותיו.
הקיש הכתוב לאחר. מהך היקשא לית לן למילף שתהא נקנית בביאה דממעטינן מונבעלה. ומיהו כסף ה"מ למילף בהאי היקשא אלא דוהפדה איצטריך כדפי' לעיל (י"ד ע"ב ד"ה נמכר לישראל), והא דלא ילפי' אשה מאמה העבריה שתהא נקנית פי' לעיל (ד').
שכן מוציא (בבן) [בבת] ישראל. שכן מכניס ה"ל למנקט דדמי טפי אלא משום דגט כתיב בהדיא נקט מוציא.
לימא ליה באפי בי תרי זיל. תימה לשמואל דאמ' בפ' השולח (גיטין ל"ח ע"א) הפקיר עבדו יצא לחרות ואין צריך גט שחרור תקשי ליה למה לי שטר יפקירנו ואפי' למאן דאמר צריך היינו משום הפקעת אסור כדי להתירו בבת ישראל אבל בעבד עברי דבלאו הכי מותר למה לי שטר. ואומר ר"י דה"פ למה לי שטר דאותו לשון הכתוב בשטר דהיינו הרי את בן חורין הרי את לעצמך כדאיתא בפ' בתרא (גיטין פ"ה ע"ב) אותו לשון עצמו יאמר לו בע"פ דס"ד דאין צריך אלא מחילת חוב שעליו. ומסי' דגופו קנוי ואין לשון כתוב בשטר מועיל ע"פ.
אמר רבא זאת אומרת עבד עברי גופו קנוי וכו'. לקמן בפרקין (כ"ח ע"א) בגמ' [דזוקקין] ובהגוזל בתרא (ב"ק קי"ג ע"ב) קאמר דרבא לטעמיה דאמר עבד עברי קנוי גופו. ותימה מנא לן דסבר הכי דילמא אליבא דברייתא קאמר הכי לשנויי דלא תקשי אבל מתני' פליגא מדלא חשיב שטרא במתני'. [וי"ל] משום דלא הוי אלא מדעת אדון ולא חשיב אלא יציאה שהוא בע"כ של אדון.
והרב שמחל על גרעונו. אבל אם לא היה גופו קנוי היתה מחילה מועלת ויש לדקדק מכאן דמחילה אינה צריכה קנין אע"פ שפשרה צריכה קנין כדאמרינן בריש סנהד' (ו' ע"א).
והא איתא נמי באיש. פי' דאין עובד את הבת ולא קתני יתיר' אלא בדבר ששוה בבן ובת. וא"ת וליתני ברישא דעבד עברי קונה עצמו במיתת אדון, כשאין לו בן. וי"ל דלא פסיקא ליה כשיש לו בן.
<h2>דף טז:</h2>
בן י"ג שנים ויום אחד ד"ה סימ'. ביוצא דופן (נדה מ"ז ע"ב) פריך רישא לסיפא ומשני הא ר' שמעון בן אלעזר הא ר' או [א"נ] הא בתינוק הא בתינוקת.
והא ארבע קתני. תימה דבפ"ב דסוטה (ט"ז ע"א) גבי הא דאמ' בג' מקומות הלכה עוקרת המקרא קתני תנא ושייר אע"ג דתני מניינא. ובפ"ג מינין (נזיר ל"ח ע"ב) גבי אכל ענבים לחים ויבשים חרצנים וזגים וסחט אשכול של ענבים ושתה לוקה חמש ופרי' ולילקי שש משום כל אשר יעשה מגפן היין ומשני תנא ושייר. וי"ל דבשמעתין לא דייק אלא משום דקתני ואי אתה יכול לומר ארבע באחד מהם. אבל קשה דבפ' בתרא דמכות (כ"א ע"ב) גבי יש חורש תלם אחד וחייב עליו משום שמנה לאוין קאמ' תנא תני ח' ואת אמרת תנא ושייר וי"ל דהתם דאתא לטפויי לאוין לא שייך תנא ושייר אבל בההיא דנזיר לא אתא לטפויי אלא למתני אסורי נזיר.
והא אלו קתני. משמע דליכא למימר תנא ושייר היכא דקתני אלו. וכן בסוף פרקין (מ' ע"א) ובריש אלו טרפות (חולין מ"ב) ותימה דבריש יש מותרות (יבמות פ"ד ע"ב) אמר תנא ושייר אע"ג דקתני אלו וי"ל דהתם לא תנא אלו אלא משום דתנא ברישא יש מותרות ויש אסורות ועוד יש מקומות, במקום שיש עניינים חלוקים רגיל לשייר אע"ג דתני אלו כדאשכחן בהמזבח מקדש (זבחים פ"ד ע"א) דתנן אלו שפסולים בקדש דשייר הני דתני בברייתא הנתנים למעלה שנתנם למטה, למטה שנתנה למעלה בפנים שנתנה בחוץ. ושם נמי, ואלו שאין פסולות בקדש שייר נוגח טומטום ואנדרוגינוס ומחוסר זמן וכן פ' בתרא דע"א (ע"ד ע"ב).
מה לסימנים שכן נשתנה הגוף. וא"ת ונשי' פרכא זו בק"ו ומה סימן אע"פ שנשתנה הגוף אין מוציאין מרשות אב ומוציאין מרשות וכו' וי"ל דלגבי אדון שייך טעם דשנוי לפי שהגוף אחר הוא ואין זה שקנה. וא"ת ונעשה ק"ו משש ויובל ומיתת אדון שאין מוציאין מרשות אב ומוציאין מרשות אדון. וכ"ת מה לכלהו שכן מוציאין בעבדים תאמר במיתת האב וכו' סימני' יוכיחו וחזר הדין וי"ל דאיכא למפרך מה לצד השוה שבהם שכן מוציא בעבדות אע"ג דהיא גופה בעי למילף מכל מקום כל כמה דלא ילפינן פרכא כל דהו היא ולא נוכל למילף במה הצד.
ואין לרבה אלא שכר בטלה בלבד. ותימה דבפ"ק דב"מ (י"ב ע"א) גבי מציאת עבד עברי לעצמו דפריך לא יהא אלא פועל ומשני רבא במגביה מציאה עם מלאכתו תיקשי ליה הך ברייתא דהכא דליכא לשנויי הכי מדקתני שיש לרבה שכר בטלה. וי"ל דמודה רבא דהכא איכא לשנויי כדמשני התם ר' יוחנן בעבד נוקב מרגליות עסקינן דאין רבו רוצה לשנותו למלאכה אחרת והא דדחיק התם לשנויי במגביה עם מלאכתו משום דקתני בנו ובתו הגדולים ועבדו ושפחתו העבריים ואשתו שגירש אע"פ שלא נתן לה כתובה מציאתם שלהן משמע לגמרי שלהם דאפי' שכר בטלה לא משלם דומיא דאחריני ועוד מדלא קתני אין לרבו אלא שכר בטלה בלבד (כדמשני) [כדקתני] הכא.
ר' שמעון אומר ארבע מעניקים להם. ר' שמעון לא פליג את"ק אלא בא להשמיענו יובל של רציעה דלא איירי בה ת"ק ובא לאשמועינן דאין רציעה באשה.
ואמה העבריה בסימנים ת"ל וכי תשלחנו. וא"ת דלקמן (י"ז ע"ב) דרשינן ואף לאמתך תעשה כן להענקה. וי"ל דתרוייהו צריכי, דאי לאו ואף לאמתך לא הוה מרבינן הענקה באמה העבריה מוכי תשלחנו כיון דלא אשכחן גבה הענקה כלל ואי לאו וכי תשלחנו מואף לאמתך לא הוה שמעינן הענקה אלא ליוצא בשש דאשש כתיב בהדיא הענק תעניק לו.
<h2>דף יז.</h2>
ונילף ריקם ריקם מעולת ראיה. בפ"ק דחגיגה (ז' ע"א) אמר דעולת ראיה שתי כסף דאוריתא, ומפרש בירושלמי במסכת פאה (פ"א ה"א) דהלכה למשה מסיני וה"נ בכל שהוא למ"ד דהלכה למשה מסיני דאי לאו מנל"ן דבכל שהוא נילף מבכור שתהא ה' סלעים.
חדא דתפשת מרובה לא תפשת. תימה דכי ברכך כתי' אי' לן למילף בתר המרוב' כדקאמר לעיל ונילף מעולת ראיה ומשני אמ' קרא אשר ברכך. וי"ל דלעיל דחד ריקם כתיב אעולת ראיה ואבכור אית לן למילף מן המרובה משום אשר ברכך אבל הכא דחד נתינה גבי עבד וחד גבי ערכין דסברא הוא ללמוד מעבד משום דתפשת מועט, משום אשר ברכך לא ילמוד מערכין תדע דהא כי יליף מערכין מהני אשר ברכך דלא נילף מפחות שבערכין. גי'. חדא דתפשת וכו'. הק' מוהר"ם א"כ נילף מפחות שבערכין ונראה דאי ילפינן מערכין א"כ ליכא למילף מפחות משום כאשר ברכך. גי'.
ר' שמעון מיכה מיכה גמר. סוגיא דפרק המקבל (ב"מ קי"ד ע"א) דילפינן לענין (ב"ח גובה) [מסדרין לבע"ח] מערכין יכול להיות ככ"ע.
מה צאן וגורן מיוחד' שהן בכלל ברכה. וא"ת מאשר ברכך לחוד שמעינן שהן בכלל ברכה, ולמ"ל פרטי דצאן וגורן, וי"ל דמתתן [לו] הוה מרבי כל מילי אי לאו גורן ויקב וא"ת ונימא צאן וגורן ויקב פרט ותתן לו כלל ונעשה כלל מוסיף על הפרט ואיתרבו כל מילי. וי"ל דאיכא נמי כלל קמא דהענק תעניק כלל וה"ל כלל ופרט וכלל להכי דריש כעין הפרט דהוי בכלל הברכה. והא דלא נקט הכא פרי מפרי וגידולי קרקע כדאמרינן בפרק בכל מערבין (ערובין כ"ז ע"ב) גבי מעשר או מה הפרט מפורש דבר המטלטל וגופו ממון כדנק' בריש מרובה (ב"ק ס"ב ע"ב) משום דבכל דוכתא נקיט אותו צד שדומה לחכמים להביא באותו הדבר, והכא דכתיב אשר ברכך אי' לי' לאמר כעין הפרט דברים שהן בכלל ברכה.
<h2>דף יז:</h2>
למר למעוטי כספים ולמר למעוטי פרדות. ואי לאו יקב מכעין הפרט לא הוה ממעטי' להו משום דאיתנהו במקצת בכלל ברכה דכספים משבחי בעיסקא ופרדות משבחי בגופיהו ויש ספרים דגר' לעייל לר' שמעון פרדות משבח לה בגופייהו וראב"י כספים משבח בעיסקא, ולפי אותן ספרים צריך לפרש דמר ממעט כספים דוקא ומר ממעט פרדות דוקא ולפי ספרים דל"ג (לר' יהוד') [לעייל] ראב"י כספים משבחי בעיסקא צריך לפרש למר למעוטי פרדות וכ"ש כספים. ואי' ספרים דגר' למר לאתויי כספים ולמר לאתויי פרדות דאי לא הוה כתיב יקב הוה ממעטינן תרווייהו מצאן וגורן והוי יקב כמעוט אחר מיעוט ואי' מיעוט אחר מיעוט אלא לרבות למר כספים דוקא דמשבחי בעיסקא ולמר פרדות דוקא דמשבחן בגופייהו.
דברה תורה בלשון בני אדם. ני' דלא אמרינן דברה תורה כלשון בני אדם אלא במקום שנראה לחכמים כמו הכא דכתיב אשר ברכך, וכגון העבט תעביטנו דכתיב די מחסורו (כתובות ס"ז ע"ב) אבל בעלמא לא אמרינן הכי דהא ר' שמעון לא דריש העבט תעביטנו בכתובות ובאלו מציאות (ב"מ ל"א ע"ב) [אית ליה] הקם תקים והשב תשיבנו ואם גאול יגאל בפרקין (כ' ע"ב) והא דאמרינן בפרק ואלו הן הגולין (מכות י"ב ע"א) מסתברא כמאן דאמר (לא אמרינן) דברה תורה בלשון בני אדם שלא יהא סופו חמור מתחילתו לא להוכיח על כל המקומות בא אלא התם דוקא.
(לעולם) עבד עברי עובד את הבן ולא את הבת. וא"ת בפ' יש נוחלין (ב"ב ק"ט ע"א) אומ' מדלענין יבום בן ובת כי הדדי נינהו לענין נחלה נמי כי הדדי נינהו ולכך יש לנו לומר שלא בא הכתוב להקדים אח לבת. וא"כ מהאי טעמא תחשב (מאם) [מאח] לענין עבד עברי ויעבוד את הבן ואת הבת מדלענין יבום כי הדדי נינהו. וי"ל משום דדרשינן ועבדך ולא לאחר כל שהוא אחר במקום בן, ובת לגבי בן כאחר דמיא, לענין נחלה שהבן קודם לבת דכי האי גוונא אמרינן פרק אין מקדישין (ערכין כ"ה ע"ב) [כיון] דלגבי נחלה בת לגבי בן כאחר דמיא, לענין שדה אחוזה נמי כאחר דמיא.
שכן קם תחת אביו ליעוד ולשדה אחוזה. ובריש אין מקדי' (ערכין כ"ה ע"ב) גבי שדה אחוזה קאמר שכן קם תחת אביו ליעוד ולעבד עברי. והא דלא חשיב הכא והתם לנחלה משום דלא חשיב אלא הנהו דליתנהו באח כלל אבל נחלה איתה באח שלא במקום בן ובת.
שמא יחזור לסורו. ומעכשיו אין זה חליפין ע"ז שחכמים הקנו לו את ההיתר.
גר את הגר אינו לא מדברי תורה ולא מדברי סופרים. דאין שייך שמא יחזור לסורו שאפי' היה חוזר אין נכרי יורש את הגר.
אין רוח חכמים נוחה הימנו. פ"ה אין מחזיקי' לו טובה ונראה דאפי' קפידא איכא כמו המקבל מהם אין רוח חכמים נוחה הימנו בגזלנין ומלוה ברבית דהגוזל קמא (ב"ק צ"ד ע"ב) וכמו החוזר בו אין רוח חכמים נוחה הימנו דפרק הזהב (ב"מ מ"ח ע"א) וטעמא, דכשמחזיר לו מטעם ירושה דומה שיש לו חיי' וקורבה ויאמרו דלא תפסי קדושין באשת אביו ויפטר אשת אחיו בחליצה.
<h2>דף יח.</h2>
כאן שהורתו שלא בקדושה ולידתו בקדושה. פי' ההוא דתניא במסכת שביעית (פ"י מ"ט) רוח חכמים נוחה הימנו ותימה דבפ' מי שמת (ב"ב קמ"ט ע"א) גבי עובדא דאסור גיורא שלא רצה רבא תליסר אלפי זוזי שהיו לו בפקדון מאסור גיורא ליתנם לרב מרי בר רחל וכי לא היה רוצה שיהא רוח חכמים נוחה הימנו ואומר ר"ת דלגבי הלואה שעשה לו טובה שלא ישלם לו רעה תחת טובה הוא דרוח חכמים נוחה אבל בפקדון אדרבה עשה לו טובה לשומרם ואין נראה לחלק כלל (אבל) [אלא] התם רב מרי בר רחל שאמו היתה מישראל ברתיה דמר שמואל שנתעברה בגויות מאסור ואינו נחשב גר כלל דבדיני האומות נמי אפילו היו חוזרים שניהם לסורן לא היה נחשב באומות לנכרי שיורש את אביו [אבל כששניהם גרים שאם היו חוזרים לסורם היה גוי יורש את אביו] דבר תורה שייך שם רוח חכמים נוחה הימנו.
כאן בגנבה אחת. אין נמכר ונשנה דונמכר בגנבתו חדא גנבה משמע כדפ"ה אבל בשתי גנבות נמכר כמה פעמים ופריך בגנבתו טובא משמע דכיון דמאדם אחד גנבם כגנבה אחת חשיבי ואפילו הכי אמר קרא ונמכר דמשמע חדא זימנא ותו לא ומשני כאן באדם אחד כאן בשני בני אדם דבאדם אחד נמכר פעם אחת על הרבה גנבות והשתא משמע ההיא ברייתא דקתני דנמכר ונשנה בב' גנבות של ב' בני אדם מיירי ובין [כ]רבנן ובין (ר') כר' אלעזר דבסמוך אתיא, אבל ההיא דקתני כיון שנמכר פעם אחת אי אתה רשאי למוכרו איירי באדם אחד [ובגניבה אחת] לא אתיא כר' אלעזר דלדידיה אפי' פעם אחת [אינו נמכר] כיון דגנבתו יותר על ממכרו ומיהו אם נאמר דשתי גנבות באדם אחד אפי' עמד בדין בנתיים חשוב כגנבה אחת אתי אפי' כר' אלעזר וכגון דמיד אחר גנבה ראשונה עמד בדין ונמכר ואח"כ גנב לאותו [אדם] עצמו, אבל בקו' פי' דעמד בדין כשאר בני אדם דמי, לפי זה לא מתוקמא כר' אלעזר דכה"ג נמכר וחוזר ונמכר אבל כרבנן אתיא. ול"ג במילתייהו דרבנן נמכר וחוזר ונמכר ושמא אגב ריהטא לא דק. ועוד מצי' לפרש בענין אחר כאן בגנבה אחד נמכר וחוזר ונמכר עד שישלם כל גנבתו. כאן בב' גנבות אינו נמכר אלא פעם אחת. וכדמסיק בשני בני אדם, דבגנבתו משמע בחדא גניבה ולא בשתי גניבות מדלא כתב בגנבותיו. ומתישב לפי זה דכלהו דרשות דברייתא דריש מבגנבתו ולא מונמכר כדקתני בגנבתו כיון שנמכר פעם אחת וכו'. ולפי זה גר' שפי' בברייתא דבסמוך במילתייהו דרבנן נמכר וחוזר ונמכר והשתא ההיא דקתני ונמכר ונשנה לא מתוקמ' כר' אלעזר דבגנבה אחת איירי ואין נמכר כלל לר' אלעזר כיון דגנבתו יתר על ממכרו וההיא דקתני כיון שנמכר פעם אחת דמשמע פעם אחת מיהא נמכר אתיא שפיר כר' אלעזר.
<h2>דף יח:</h2>
כיון שפי' טליתו עליה וכו'. פ"ה דמקרא הוא לשון פרישת סדין כמו ותתפשהו בבגדו (בראשית ל"ט) אבל המסורת הוא לשון בגידה מדלא כתיב בביגדו ביו"ד דלפי מה שנכתב היה לו לקרות חטף קמץ בבגדו לשון בגידה כמו בשומעו את הדברים האלה (דברים כ"ט). וא"ת והא כתיב ותתפשהו בבגדו ולא כתיב ביו"ד וי"ל דהתם ליכא למטעי. וקשה דהיכי דייקינן שהמסורת הוא לשון בגידה מדלא כתיב בביגדו (בוי"ו) [ביו"ד] אדרבה נידוק שהוא לשון בגד מדלא כתיב בבוגדו בוי"ו ועוד שאין רגילות לא וי"ו ולא יו"ד באמצע [אותיות] הפעולה ונראה לפרש שהמקרא ודאי הוא לשון פריסת טלית כמו ותתפשהו בבגדו דאי לשון בגידה היה לו לקרות בבוגדו אבל המסורת הוא לשון בגידה דאי לשון פריסת טלית היה לו לכתוב בבגדו עליה ולא בבגדו בה. ור"ת גריס [ס' הישר סי' קמ"ו] כיון שפי' טלית וכו' כר' אליעזר כן כתוב בכל הספרים בפ' (כל) פסולי המוקדשין (בכורות ל"ד ע"א) וניחא השתא שדברי ר' אליעזר קודמים לדברי ר' עקיבא שהיה תלמידו וגם כתב בספרים ישנים ב' פעמים בבגדו בה בבגדו בה כיון שפי' טלית עליה ומפרש שהמסור' הוא לשון פריסת טלית מדלא כתיב בביגדו ביו"ד שהוא לשון בגידה ואע"ג דשברי (ויקרא כ"ו כ"ו), פתחי (יחזקאל ל"ז י"ג), בשכבה ובקומה (בראשית י"ט ל"ג) שהוא לשון שבירה, פתיחה, שכיבה לא כתי' יו"ד משום דהתם ליכא למטעי והיינו דקתני בבגדו בה בבגדו בה וכו' כלומ' היה לו לכתוב בביגדו ביו"ד וכתיב בבגדו בלא יו"ד שמשמע לשון בגד דמבגד או' [אומר] בגדו כמו מנגד נגדו מחלב חלבו ואע"ג דקרי בבגדו בחירק ולא קרי בבגדו אין לחוש לר' אליעזר דלא דריש מקרא אלא מסורת והמסורת משמע טפי לשון בגד מלשון בגידה.
ר' עקיבא אומר כיון שבגד בה וכו'. קסבר יש אם למקרא דמשמע לשון בגידה טפי דאי לשון בגד לגמרי ה"ל למקרי בציר"י דלא ליתי למטעי ואע"ג דותתפשהו בבגדו בחירק התם ליכא למטעי ולפ"ה ניחא דפרי' לקמן והא אין אדם מוכר את בתו לשפחה אחר אישות דהיינו כר' עקיבא ומהדר לאוקומה כוותיה משום דר' אליעזר ברוכי הוא (ובמסכת קנים) [ובמסקנה] גריס מוקי לה כר' אליעזר. ולר"ת צ"ל דהא דמהדר מעקרא כר' אליעזר משום דרבנן דר' שמעון קיימי כוותיה דאמ' אבל לא לשפחות אחר אישות ור' שמעון נמי אית ליה הכי אלא דמוסיף אבל לא לשפחות אחר שפחות.
ור' שמעון סבר יש אם למקרא ולמסורת. והיכא דלא מצינו למדרש תרוייהו סבר יש אם למקרא כדפי' בקו' אבל אר' עקיבא קשה דבפ' כל שעה (פסחים ל"ו ע"א) דריש תרוייהו מקרא ומסורת גבי לחם עוני. ובפ' לולב הגזול (סוכה ל"ד ע"ב) נמי תנן ר' עקיבא אומר כשם שלולב אחד ואתרוג אחד ודרשי' בגמ' לולב אחד מדכתי' כפת וי"ל דנהי דר' עקיבא סבר מקרא עקר מ"מ (יש לדרוש) [לדרשה] פורתא דרשינן ליה למסורת ומי' ק' מר' שמעון דגבי בסכת (סוכה ט' ע"ב) דריש יש אם למקרא ובסוף כיצד צולין (פסחים פ"ו ע"ב) גבי בבית אחד יאכל קסבר יש אם למסורת והנהו יותן דומיא דכי יתן (מכשירים פ"ג מ"ה) ועובד דומיא דעבד (פסחים כ"ו) ולא תשא ולא תשיא (שבועות ל"א ע"א) אומר ר"ת דמודו כ"ע שהמקרא והמסורת שניהם ממשמעות אחד ולא שייכי לפלוגתא דהכא.
משום ר' אליעזר אמ'. ל"ג ר' אליעזר לר"ת דבמסקנא מוקי לה כר' עקיבא.
אילימא דקדשה נפשה אלמנה קרי לה. פי' למ"ד קטנה שנתקדשה שלא מדעת אביה אפי' מיאון אינה צריכה אבל למ"ד צריכה מיאון שפי' קרי לה אלמנה והכי אי' בפ"ב (מ"ד ע"ב).
<h2>דף יט.</h2>
דמאורייתא חזיא ליה כלומר זקוקה לו וביאתו ביאה. ואי לאו כתוב הכא ה"א מדאורייתא חשוב' כאשתו קמל"ן דאין קונה אותה מדאורייתא אלא מדרבנן בעלמא כדאמ' עשו ביאת בן ט' כמאמ' בגדול ואיכא למ"ד בסוף האשה דלא עשו (יבמות צ"ו ע"ב)
מלמד שצריך ליעדה. פי' לעשות מדעתה ולא בע"כ [משום] הכי מוקי לה אליבא דר' יוסי בר' יהודה דלרבנן דאמרי מעות הראשונות לקדושין ניתנו אין צריך דעת כיון שנתקדשה כבר משעת מכירה אבל אם לומר שצריך לידעה הודעה בעלמ' ואפי' בע"כ אין מתישב טפי לר' יוסי מלרבנן דבין לקדושין ניתנו ובין לא לקדושין ניתנו לא הוי אלא גזרת הכתוב [להודיעה].
רב נחמן בר יצחק אמר לקדושין נתנו ושאני הכא דאמ' וכו'. מצי לפרש דרב נחמן בר יצחק בא לפרש דאפי' תימא רבנן אבל יותר נר' דלר' יוסי בר יהודה קאמר דלעולם כסבר לקדושין נתנו דומיא דקאמ' בסמוך גבי והפדה אבל לרבנן לא משמע ליה כלל שצריך ליעדה כיון שמתקדשת בכסף שקבל האב, אבל לר' יוסי בר' יהודה שהיא מתקדשת במחילת פרוטה אחרונה מסתבר שצריך להודיעה.
גליון. אומ' אדם לבתו צאי וקבלי קדושי' מדר' יוסי ב"ר יהודה. תימ' מאי אתא לאשמעי' אפי' הוא אומ' תן מנה לפלו' ותתקדש בתי לך מקודשת מדין ערב וכ"ש כשאומ' [תן לבתי] וי"ל דהכא לא שייך דין ערב שאינו אומ' כלום למקדש ואתא לאשמעי' שאותו כח וזכות שזיכה לו הכתו' לקדש בתו שיכול ליתן לה לקדש עצמה מדעתה בכסף או אפי' בשטר (דשטר) [דבשטר] דלא שייך דין ערב כלל, ולא לגמרי בא לדמות דהתם אפי' האב (מצי) [רוצה] לעכב בשעת יעוד אינו מועיל ואפי' היא עצמה לפי' ר"ת שאין צריך אלא (לעצמה) [להודיעה] ובאומ' לבתו קטנה אין סברא שלא יועיל חזרת האב קודם שתתקדש. ומ"מ סבר הוא לזו שאם לא היה מהני בעלמ' כשנותן לה רשות להתקדש מדעתה ע"י עצמה דלא היה אומ' הכתוב שיועיל לענין יעוד אע"פ שמועיל יעוד בע"כ דאב, ובע"כ לפר"ת מתו' רבינו שמשון. וא"ת היאך מתקדשת בקבלה הא קטן לית ליה זכייה מדאוריית' כדמשמ' בפ"ק (דב"ק) [דב"מ] (י"ב ע"א) דקטנה אין לה זכות לעצמה ותנן בפ' הנזקין (גיטין נ"ט ע"ב) מציאת חש"ו יש בהם [גזל] משום דרכי שלו' ואפי' לר' יוסי הוי גזל מדבריהם וי"ל דבדעת אחרת מקנה אותה יש לה זכייה מדאורייתא כדמשמע בפ' (המקבל) [התקבל] (גיטין ס"ה ע"ב). גי' (גי').
מדרבי יוסי בר' יהודה. תימ' דבדברי ר' יוסי בר' יהודא לא אמ' [לה] להתקדש אטו מי נילף מינה דאפי' לא אמר תהא מקודשת אלא ע"כ המכירה חשיב כאלו אמ' לה אביה להתקדש ביעוד א"כ המכירה נמי תחשב כאלו אמר לאדון תן פרוטה לבתי ותקדש לך והא פשיטא דהויא מקודשת וזה אין צריך להשמיענו ואפי' אמר תן מנה לפלו' ותתקדש בתי לך היתה מקודשת מדין ערב כדאמ' לעיל (ז' ע"א) כ"ש כשאמר ליתן לבתו.
<h2>דף יט:</h2>
משל לרבנ'. פ"ה מדברי חכמים אנו למדים וכן פי' בכלה סוגיא ואין זו שטה שבכל מקום בא המשל ללמד על הדבר. ועוד דע"כ משל לאומ' לאשה הרי את מקודשת מעכשיו לאחר ל' יום מיירי שפי' להדיא אם לא אחזור בי עד לאחר ל' דאי בדלא אמר (מעכשיו לאחר ל' הוא אומר) בהדיא דאם לא אחזור בי עד אחר ל', הא איכא למ"ד בפרק האומר (לקמן נ"ט ע"ב) חזרה הוי ולא תנאה ואע"פ שהלשון שוה לההיא דהאומר, הפי' חלוק וכענין זה יש בפ' יש נוחלין (ב"ב קל"ו ע"א) גבי מהיום ולאחר מיתה. וכיון דאיירי בפי' בהדיא מה צריך ללמוד דבר זה מדרבנן וי"ל שהמשל בא ללמד כי היכי דפשיטא לך התם דמקודשת לראשון ה"נ גבי יעוד דמעות הראשונות לקדושין נתנו.
קמל"ן. והבא עליה משעת המכירה עד היעוד יש בו אסור א"א דהא מדמה לה למעכשיו. שאני הכא דאמר קרא לאמה. ורבנן אדרבנן לא קשיא דיעוד לא הוי דבר שבממון.
<h2>דף כ:</h2>
גיליון. (מיצאה) [עבד ד' ופשו ליה] תרתי. פירש"י דמיירי שלא השביח ולא הכסיף ותימ' למ"ל כסף מקנה ולמ"ל כפי שניו. גי'.
<h2>דף כא.</h2>
לא קשיא הא רבנן הא ר' שמעון. תימה מאי קשיא ליה אפי' אתיא כר' שמעון הא מדרשו של ר' שמעון אינו אלא משום דגלי קרא במקדיש אם גאול יגאל אבל אי לאו קרא היה דורש ק"ו דברייתא ובתי ערי חומה הוה יליף גאולתו גאולתו משדה אחוזה שאין לוה וגואל דאי לאו הכי לר' שמעון למה לי אם גאול יגאל דאיהו גופיה דריש ליה לעיל בברייתא. וי"ל דמשמע ליה כל שיטת הברייתא לפי האמת אף בתר דכתיב אם גאול יגאל דאמאי נקט כל שיטה זו שאינה קיימת בתר דכתב אם גאול יגאל והוה מצי למילף ק"ו מעבד עברי שיפה כחו לצאת בשש וביובל ואין לוה וגואל כדבסמוך דקאי אף בתר דכתיב אם גאול יגאל.
לקרוב קרוב קודם. ולמאי דס"ד כסדר הזה היינו הוא או קרוביו. לקובעו חובה אפי' לר' יהושע. והכא לא שייך למיפרך מאי בכל דהא לא כתיב [ע"ע] בההוא עניינא.
<h2>דף כא:</h2>
המחט והמקדח. במחט גדול כעין של סקאין איירי דלהכי תניא מקמי מקדח דמקדח ומכתב הוו כעין מרצע טפי.
לא דברה תורה אלא כנגד יצה"ר. אע"ג דבלאו יפת תואר מדאורייתא שרי בצנעא כדאמ' בפ' אין מעמידים (ע"ז ל"ו ע"ב) מ"מ קרא משום א"א אצטריך, ומשום פנויה נמי פעמים שיש פרהסיא שרואים אותו הולך להתיחד עמה ואי לאו דשרייה רחמנא היה קנאים פוגעים בו.
<h2>דף כב:</h2>
כמין חומר. פר"ת כמין מעשה דבלשון ערבי כשאומר לחברו מה מעשיך אומ' לו מה אחמרך.
מה נשתנה אזן. יש במדרש דמרצע בגימ' ד' מאות לפי שהיו ישראל עבדי' ד' מאות שנה וגאלם הקב"ה והלך זה וקנה אדון לעצמו ירצע במרצע.
או שהכישה במקל. בכל דוכתא לא דייק הכישה הכחישה אלא בפ' המפקיד (ב"מ מ"א ע"א) גבי רועה שהבהמה מכרת קולו ולא איצטריך למימר הכישה אלא שהכחישה אבל בשאר קאמ' לשון הכישה שאין רגילות שתלך מחמתו עד שיכישנה.
<h2>דף כג:</h2>
מהו שיעשה שליח לקבל גט מיד רבו. הא לא בעי אם אמר לאחר לקבל גטו מיד רבו דפשיט' דלא גרע מלא אמר כלל, אלא מספקא ליה אם בשטר ע"י אחרים דקאמר ר' שמעון בן אלעזר בתורת שליחות קאמר ולמ"ד זכות הוא לו יכול לקבלו שלא מדעתו כל זמן שאינו מוחה. ולמ"ד חוב הוא לו צריך לעשות מדעתו שיתרצה או דילמא לאו בתורת שליחות קאמר ואפי' עומד וצווח משתחרר ע"כ וכן משמע לשון הקו'.
ר' אלעזר אומר כל כה"ג. אומר ר"ת דהלכה כרב ששת דתנן בפ' בתרא דנדרים (פ"ח ע"א) המדיר חתנו הנאה ממנו נותן לבתו ואומר ע"מ שאין לבעליך רשות בהן אלא מה שאת נותנת לפיך. וקאמר רב בגמ' אבל אם אמר לה מה שתרצי תעשי קנה יתהון בעל, ומסיק כמאן אזלא שמעתי' דרב, כר' מאיר, דהיינו כרב ששת שמועיל מה שאת נותנת לפיך כמו על מנת שתצא בו לחרות דלר' אליעזר דפליגי בעל מנת שתצא אתיא שמעתיה דרב כרבנן (דלרבנן) דלר"מ לא היה מועיל מה שאת נותנת לתוך פיך כמו שאין מועיל ע"מ שתצא בו לחרות, ומה שתרצי תעשי קנה יתהון בעל לכ"ע, וגם משמע קצת דהלכה כר' מאיר דקיימא לן כרב באסורי, דמוקי מתני' כוותיה, אע"ג דפליגי נמי לענין ממון, לענין אסורא אתשלי. וכן משמ' בפ' בן סורר (סנהדרין ע"א ע"א) דסתמא דתלמודא כרב ששת גבי אינו חייב עד שיאכל משל אביו ומשל אמו, ומוקי בגמ' דאקני לה אחר מנה ע"מ שאין לבעלה רשות בהן וכן בפ' הריני נזיר ושמע חברו (נזיר כ"ד ע"ב) גבי אם שלה היתה הבהמה, ובפ' האשה בפסחים (פ"ח ע"א) גבי האומר לעבדו שחוט עלי את הפסח שכח מה אמר לו רבו וכו'. מיהו מכל הנך משמע דהלכה כרבנן דהוה מצי לאוקומי ככ"ע ההיא דבן סורר דאמ' לה מה שאת נותנת לפיך, והנך ע"מ לצאת ידי קרבן. ויש לדחות דאיכא למימר לרב ששת דאפי' על מנת שתצא לא מהני לר' מאיר אבל מה שאת נותנת לפיך מהני אפי' לר' מאיר, דלא דמי לעל מנת דהויא מתנה לכל דבר אלא שעשה בה תנאי, לכך קנה רבו אבל כשאומ' אין לך בו אלא זה, להך מילתא דווקא הויא מתנה, וה"ה אם אמר לו אין לך בו אלא שתצא בו לחרות דלא קנה רבו. ואתיא שפיר מילתיה דרב כר' אלעזר. והא דקאמר אבל מה שתרצי תעשי קנה יתהון בעל, הוה מצי למימר אפי' ע"מ שאת נותנת לפיך קנה יתהון בעל, אלא משום דשמואל פליג אפי' במה שתרצי תעשי, ודשמואל נמי מיתוקמא שפיר אפי' כר' אלעזר ויחלק שמואל בין אשה לעבד דבעבד קנה רבו בעל מנת, ובאשה לא קנה בעל. ובירוש' דשמעתין (פ"א ה"ג) נמי איכא למאן דאמ' דיד עבד כיד רבו ואין יד אשה כיד בעלה. והא דקאמר כמאן אזלא שמעתיה דרב כר' מאיר אע"ג דכרבנן נמי אתיא דלר' אלעזר מה שתרצי תעשי לכ"ע קנה רבו הכי קאמר לכל הפחות כר' מאיר אתיא כלומר אפי' תוקמ' כר' מאיר תקשי מסתם מתני' דערובי'.
ואמר לו ע"מ שתצא בו. וא"ת אם מועיל לרב ששת ע"מ שתצא לר' מאיר, או אין לך בו אלא שתצא, א"כ אמאי לא משכח לעיל בכסף ע"י עצמו בענין זה וי"ל דכה"ג מקרי ע"י אחרים כיון שאין העבד קונה כלל אלא לצאת בו, אע"ג דלרבנן מקרי ע"י עצמו כדקתני וחכמים אומרי' בכסף ע"י עצמו ה"פ מה שאתה קורא ע"י עצמו, כדאשכחן בהנזקין (גיטין נ"א ע"ב) גבי פעמים שאדם נשבע על טענת עצמו.
<h2>דף כד.</h2>
אלא בזוזי דידה ומעשר דידיה. פי' בקו' זוזי דידה דנכסי מלוג ומעשר דידיה משדותיו וקשה מה לו להזכיר איש ואשה הוה ליה למימר ממעשרו אמר רחמנא ולא ממעשר חברו, ועוד נכסי מלוג כיון דמה שקנתה אשה קנה בעלה והם ברשותו כזוזי דידיה חשיבי. ור"ת גריס וכן יש בספרים ישנים, בזוזי דידה ומעשר דידה דאפי' היא אלמנה או גרושה אינה מוספת חומש במעשר שלה דאיש אמר רחמנא ולא אשה, והא דתניא בת"כ (בחוקתי פר' ח' פי"ב) אם גאול יגאל לרבות האשה ואת היורש, לענין פדייה דווקא מרבי אשה ולא לענין חומש דס"ד הואיל דכתיב במעשר למען תלמד ודרשינן בספרי (ילקוט ראה סימן תתצ"ו בשם ספרי) גדול מעשר שמביא לידי תלמוד כששוהא בירושלים לאכול מעשרו והוה אמינא דאשה כיון דלאו בת תלמוד היא ליתה בדיני מעשר שני אי נמי איצטריך לרבויי אשה משום דהוה ממעטינן לה לגמרי מאיש כדממעט בת"כ איש ולא קטן.
<h2>דף כד:</h2>
הואיל ומדרש חכמים הוא. פי' ר"ת [ס' הישר סי' קי"ב] שתקנו גט שחרור שלא יאמר לו רבו עבדי אתה שאין המדרש ידוע לעולם.
מיבעי ליה לכדתניא הרי שהושיט. משמע הכא לכ"ע כשלא נתכון לעין פטור. ותימה דאמר רבא בסוף כיצד הרגל (ב"ק כ"ו ע"ב) היתה לו אבן מונחת בחיקו ולא הכיר בה מעולם ועמד ונפלה לעינו של עבד פלוגתא דרשב"ג ורבנן ויש לחלק משום דהכא דנתכון לטובה ולא נתכון לעין. גי'. אבל התם לא נתכוון לשום דבר הוא, על כן הוי פלוגתא דרשב"ג ורבנן, גי'.
יכול אפי' יבש גפה. מכאן משמע דלא כפי' הקו' בזבחים (ל"ה ע"ב ד"ה וכשרים) דמחוסר אבר פסול בעופות משום הקריבהו נא לפחתך.
ת"ל מן העוף ולא כל העוף. תימה למה לי קרא כיון דמחוסר אבר פסול בבני נח כדדרשינן בפ"ק דע"א (ה' ע"ב). וי"ל משום דאמ' בפ' ד' מיתות (סנהדרין נ"ט ע"א) כל מצוה שנאמרה לבני נח ולא נשנית בסיני לישראל נאמרה ולא לבני נח אי נמי הוה מוקמינן קרא בבני נח דווקא בבהמה אבל עופות דאשתרי בהו בעל מום הוה אמינא דאשתרי אפי' מחוסר אבר. גי'. מכל החי [מכל בשר הבא] בהמה שחיין ראשי אברים שלה, גליון.
<h2>דף כה.</h2>
אשר יגע אמר רחמנא. פי' בקו' האי קרא דוידיו דדרשינן מיניה בפ' יוצא דופן (נדה מ"ג ע"א) דמגע בית הסתרים של טהורה אינו מטמא והתם לא מייתי ליה למגע בית הסתרים של טהור אלא לקנה בקומטו של זב והסיט בו את הטהור טהור מיהו גם שם פי' בקו' דמהתם ילפינן לכל נגיעות דאין מגע בית הסתרים מטמא מדאפקוה בלשון נגיעה וקשה דברוב ספרים גרסי' הכא כי יגע אמ' רחמנא ועוד דמהתם ליכא למילף שלא יטמא טהור במגע בית הסתרים שלו דא"כ נילף נמי דבית הסתרים לא יטמא אפי' במשא כי היכי דקנה בקומטו של זב והסיט בו את הטהור טהור. והתם אמ' קנה בקומטו של טהור והסיט בו את הזב טמא אלא מדכתיב כי יגע בשאר טמאות דרשינן הכא מלשון נגיעה דמשמע דבר גלוי והא דאצטריך בנדה, וידיו, ולא משמע ליה מלשון יגע משום דההוא קרא בהיסט איירי דלאו נגיעה ממש היא כדדרשינן איזה מגע שהוא בכלו הוי אומר זה היסיטו, אי נמי מדגלי קרא דנגיעה דהתם הוי גלוי מינה ילפי' לכל נגיעות.
כל הראוי לבילה אין בילה מעכבת. היינו טעמא, דלא שנה הכתוב לעכב אע"ג דגבי נשיאים כתיב בלולה י"ב זימני לאו לעכובא כתיב אלא מעשה היאך עשו ומ"מ היכא דאין ראוי לבילה בילה מעכבת דסברא הוא כיון דהצריך הכתוב בלולה אע"ג דלא מעכבא צריך הקרבן שיהא ראוי למה שציוה לעשות בו.
<h2>דף כו.</h2>
עם ערים מצורות. בפ"ק דב"ק (י"ב ע"א) פי' דקנין אגב דרבנן וקרא אסמכתא. חייב בפאה ובבכורים ולכתוב עליו פרוזבול. כלה הך מילתא פי' סוף פ' לא יחפור (ב"ב כ"ז ע"א).
<h2>דף כו:</h2>
אמר ר' אלעזר מעשה במרוני. בסוף פ"ק דגיטין (י"ד ע"ב) פי' דר' אליעזר גרסי'. גיליון. אמתני' בפ' מי שמת (ב"ב קנ"ו ע"ב) קאי דפליגי התם ר' אליעזר וחכמי' דר' אליעזר לית ליה דדברי ש"מ ככתובי' וכמסורי' דמו וחכמי' אית להו דדברי ש"מ וכו' ומייתי בגמ' תניא אמר להם ר' אליעזר לחכמים מעשה במרוני אחר. גי'.
מעשה במרוני אחד שהיה. אע"ג דקתני שהיה, בחלה מיירי כדמוכח בסיפא (ב"ב קנ"ו ע"ב) דקתני אמרו מרוני בריא היה.
אין לו תקנה עד שיקנה. בדליתיה למקבל איירי כדמוכח בסמוך דליקנינהו במשיכה או בחליפין.
אלא מאי לדמי נקנינהו ניהליה במשיכה דליתיה למקבל מתנה ונזכינהו ניהליה אגב אחר. כך הגיה רש"י בפי' כתב ידו ולפי גרסא זו הכי נמי מסתברא קיים וברוב ספרים גרסי' אלא מאי אית לך למימר דליתיה למקבל מתנה הכא נמי דליתיה למקבל מתנה ונזכינהו ניהליה אגב אחר והשתא הכי נמי מסתברא אינו מתקיים. ולפי זה פי' הריב"ן דיש לדקדק מכאן דאין מועיל קנין סודר שלא בפני הקונה מדלא הקנה לו בחלפין ע"י אחר. ולפי גיר' שהגיה רש"י אין לדקדק וגם קודם שהגיה פי' טעם אחר דלכך לא הקנה לו בחליפין ע"י אחר שלא היה שם אחר שהיה חפץ בהנאתו של קונה ליתן כליו בשבילו וגם כתב הריב"ן דפליאה הוא בעיני רש"י שהרי מעשים בכל יום שקונים בקנין סודר שלא בפני הקונה וכל תלמוד' מלא שמועיל קנין סודר ע"י אחר שהעדים קונים מהמקנה לקונה כדאמ' (ב"ב קל"ו ע"א) אקנייה וקנינא מיניה, קנו מיניה לא צריך לאמלוכי ביה, וקנינא מיניה מוסף על מתנתא דא (כתובות נ"ה ע"א) וקנינא מיניה במנא דכשר למקניא ביה (ב"מ מ"ז ע"א), וכל זה אפי' שלא בפניו דאם אינו מועיל אלא בפניו למה עשו קנין עדים עקר ולמה לא יעשה בעצמו כיון שהוא שם. ועוד שהיה צריך לפרש בשטר שהיה הקנין בפניו כמו שצריך לפרש במנא דכשר למקניא ביה. וה"ר יצחק הלבן הביא ראיה דאמרי' בפ' הנושא (כתובות ק"ב ע"ב) איהי דהויא בשעת קנין מהניא לה קנין בנות דלא הוו בשעת קנין לא מהני להו קנין משמע דאי הוו בנות בעולם בשעת קנין מהני להו אפי' שלא בפניהם וסתם קנין היינו חליפין וכן כותבים שטר ללוה אע"פ שאין מלוה עמו מוקי לה רב אסי בשטרי הקנאה (ב"ב י"ב ע"ב) ואע"פ שיש קנין בגמ' שאינו חליפין, ההיא דליקני ליה דוכתא דמנח ביה גיטא ותיזל איהי ותיחוד ותפתח (גיטין ע"ז ע"ב) ולא ליקני איניש לוליבא לינוקא (סוכה מ"ה ע"ב), דסתם קנין לולב במשיכה או בהגבהה מ"מ רוב קנין סתם שבגמ' הוא בחליפין. וגם ר"ח פי' שטרי הקנאה דרב אסי בחליפין ועוד אין שום סברא לחלק בין קנין חליפין לשאר קניינים דמהנו שלא בפניו דבשטר זכין לאדם שלא בפניו גבי גט שחרור וכן במשיכה כדפרי' הכא וניזכינהו ניהליה ע"י אחר במשיכה. גיליון. לדין קנין הרשאה דקיימא לן שליח שוויה דאין לו זכות בממון אלא לדון ולערער ואמרינן בפרק שבועת הדיינים (שבועות ל"א ע"א) דאשר לא טוב עשה בעמיו זה הבא בהרשאה, ודילמא לא ניחא ליה לקונה למיטרח בבי דינא ודיינא לכן נראה לי דאין מועיל קנין אלא בפניו שיהא רצונו בכך דאפילו (אינו) מתרצה כשתגיע הרשאה לידו לא מהני כיון שלא היה [מרוצה] בשעת קנין, גיליון.
עשור שאני עתיד למוד. פי' בפ"ק דב"מ (י"א ע"א). וזה לשון הר"ר אליעזר שהועתק בפ"ק דב"מ עשור שאני עתיד למוד פרש"י בפ"ק דקדושין שהיה ירא פן יסמכו עליו בני ביתו שעישר ויאכלו. ועיין שם עד דבור ומקומו נשכר לו ועד בכלל.
<h2>דף כז:</h2>
אלו מסר לו עשר בהמות באפסר וא"ל קני. הא פשיטא דאי משך האחת לא קנה השאר במשיכה של זו דעשר שדות נמי בכסף ושטר של אחת לא מקני שאר שדות ומשיכה להא דמיא והא נמי פשיטא אם אחז באפסר שכלן קשורות בו לקנות את כלם דשייכא מסירה על זו כמו על זו אלא מיירי שאחז בטלפה או בשערה של אחת מהם מי לא קני השאר, ודווקא שנתן דמי כלן דומיא דשדות ומשני התם אגדו בידו שכלן קשורות ואין דבר מפסיק ביניהם וכשאחז באחת מהן כאלו אחז בכלם. גי'. והוא הדין להחזיק באחד מהם דשדות (ד)דמיא להא, גליון.
מאי טעמ' תחת אישך. אע"ג דדרשינן מבלעדי אישך מי שקדמה שכיבת בעל לבועל, אצטריך האי קרא לבא עליה ארוס בבית אביה הכי מוקי ליה בפ' ארוסה (סוטה כ"ד ע"א).
<h2>דף כח.</h2>
כיון שזכה זה נתחייב זה בחליפין. לרב דקאמר (ב"מ מ"ז ע"א) בכליו של קונה, כיון שזכה זה, דהיינו המוכר בחליפין נתחייב זה, הלוקח באונסי חליפין. וללוי דאמר בכליו של מקנה ה"פ, כיון שזכה זה הלוקח בחליפין נתחייב זה המוכר ליתן לו חליפין. וא"ת, כיצד החליף שור בפרה, היאך יפרש לוי שגם השור והפרה נותן המקנה לקונה דתרוייהו של מקנה גם שור וגם פרה, וכרב נחמן דמפרש יש דמים שהם כחליפין ליכא למימר, דמה ענין דמי' שמחליף דמי חמור בשור לחליפין שנותן המקנה הכל. ויש לפרש דהכי קאמר החליף הנאת קבלת השור בפרה כדאמרינן בפ' הזהב (ב"מ מ"ז ע"א) דבההיא הנאה דמקבל מיניה גמר ומקני ליה. מיהו אין זה דוחק אי אתיא דלא כלוי דפלוגתא דתנאי היא התם. ולפי' ר"ת [ס' הישר סי' תקפ"א] דכשמחליף שוה בשוה קונה בכל דבר אפי' במטבע ופירות אפי' למ"ד אינם נעשין חליפין אתיא בפשיטות ללוי כמו לרב. גיליון. ולפי זה צריך לומר דהחליף שור בפרה חד הוא וכיון שזכה זה בהנאת קבלת ה"נ, גיליון.
<h2>דף כח:</h2>
ה"ק ופירי נמי עבדי חליפין. ומ"מ (הכי נמי מסתברא) [דיקא נמי דקתני] אינו בטל דמסתבר טפי לפרש כל הנישום.
<h2>דף כט.</h2>
מ"ט לא יהא כח הדיוט. וא"ת תיפוק לי' משום דאמירתו לגבוה כמסירתו להדיוט דאפילו שומא בטעות אמרינן הכי כדאמ' בפ' יש נוחלים (ב"ב קל"ג ע"ב) גבי בנו של יוסף בן יועזר לא תשיימי' את וי"ל דהתם כששם פחות משוייו ומתכוין לותר להקדש אבל הכא לא נתכון לותר כשמשכן במאתים, שכך היה שוה. והא דאמרינן בפ' הזהב (ב"מ נ"ז ע"ב) קבל עליו לספק סלתות מארבע ועמדו משלש מספק מארבע אע"ג דלא נתכון לותר מיירי שקיבל מעות של הקדש אי נמי לפי שקיבל עליו אע"ג שיודע שהשער רגיל להשתנות.
אטו הדיוט לאו במי שפרע קאי. האי דלא אמר' הכי בפ' הנזקין (גיטין נ"ב ע"א) גבי יתומים פי' שם.
<h2>דף לב:</h2>
א"כ ניכתוב מפני שיבה תקום והדרת תקום והדרת פני זקן. הא דלא דרשינן בלאו הכי תקום והדרת אשיבה וזקן פי' בפרק כל שעה (פסחים כ"א ע"ב).
<h2>דף לג:</h2>
טמא יושב תחת האילן טהור עומד טמא. טמא עומד תחת האילן וטהור יושב טהור ואם ישב הטמא, הטהור טמא. כך כתוב בספרים וטהור עומד דקתני אפי' עובר ונקט עומד משום דבעי למיתני סיפא טמא עומד לרבותא דאפי' הכי הטהור טהור. ובת"כ גרסי' עובר במקום עומד ונקט עובר משום רבותא דרישא ובמס' נגעים פ' י"ג גרסי' עובר כמו בת"כ אלא דבמקום יושב תני עומד כלומ' עומד ושוהה ומתעכב שם והא דתנן באבן המנוגעת ואם הניחה טמא לאו דווקא הניחה דאפי' שהה שם הנושאה אי נמי קמל"ן הניחה אעפ"י שחזר ולקחה לאלתר.
<h2>דף לד:</h2>
ואנא אמינא טפלי' חייבי' נשי' לא כ"ש. בלא מצה לא מצי למילף ק"ו מטפלי' משום דאתו לכלל חיובא אבל השתא דכתיב מצה ילפינן ומה מצה דטפלים פטורים נשים חייבות הקהל דטפלים חייבים כ"ש נשים. גי'. אי הוה מצי למילף ק"ו בלא מצ' לא הוה חשיב להו ב' כתובים הבאים כאחד... ולא אתי חד מחבריה דהא מק"ו נפיק בלא מצה, גי'.
נשים לא כ"ש. וא"ת אי לא כתיב נשים בהקהל הוה פטרינן נשים דהוה ילפינן ראיה מראיה. וי"ל דבק"ו ילפינן דנוקי ג"ש אשאר מילי.
ונילף מתלמוד תורה. אע"ג דלחומרא מקשינן פריך דנילף מתלמוד תורה טפי ממורא משום דשאני מורא דאב ואם שהוקש כבודם לכבוד המקום. וקשה לי ונילף ממזוזה ולא מצי פריך ונילף מתלמוד תורה ועוד היכי משני דתלמוד תורה ופריה ורביה שני כתובין הא אי לא כתיב אלא חד לא הוה יליף מאידך, דממזוזה איכא למילף לחומרא, וכן לר' יוחנן בן ברוקא היכי הוו תלמוד תורה ופדיון הבן שני כתובים דאי לא כתב אלא חד הוה יליף אידך ממזוזה או מפריה ורביה. ועוד תימה לי דכי פריך הניחא למאן דאמר אין מלמדים אלא למאן דאמ' מלמדים לר' יוחנן בן ברוקא פריך כדפי' בקו', דנילף מתלמוד תורה ופדיון הבן, דלרבנן איכא ג' כתובים תלמוד תורה ופריה ורביה ופדיון הבן, ולר' יוחנן בן ברוק' לא קשיא מידי דלית לן למילף מתלמוד תורה ופדיון הבן דאיכא למילף לחומרא ממזוזה או מפריה ורביה. ונראה לי דניחא ליה למילף מתלמוד תורה אע"ג דלקולא משום דאשכחן דגדול מכיבוד אב ואם כדאמרינן (פאה פ"א מ"א) ות"ת כנגד כלם, ומפריה ורביה כדאמרן לעיל (כ"ט ע"ב) ילמוד תורה ואח"כ ישא אשה, ומהקרבת תמידין כדאמרינן במגילה (ג' ע"א) ואפי' הכי פטר ביה נשים דין הוא דנילף מיניה לפוטרן משאר מצות.
<h2>דף לה.</h2>
מצה שמחה והקהל. וא"ת שלא הזמן גרמא לר' יהודה מנא לן דחייבות נילף מת"ת דפטורות. וי"ל דר' יהודה סבר כרבנן והוו ת"ת ופריה ורביה ופדיון הבן ג' כתובים. וקצת תימה לי כיון דעד השתא איירי לר' יוחנן בן ברוקא הוה ליה לאסוקי בהדיה דר' יהודה לא סבר כוותיה. ועוד כי פריך אלא למ"ד תפלין שלא הזמן גרמא מאי איכא למימר פי' בקו' א"כ אפכא איכא למילף דשלא הזמן גרמא פטורות ותימה לי א"כ ת"ת ופדיון הבן למה לי. וי"ל דלמ"ד תפלין שלא הזמן גרמא לא פריך, אלא מזמן גרמא מנל"ן דפטורות, אבל שלא הזמן גרמא שפיר ילפי' ממורא ואפי' לר' יוחנן בן ברוקא, משום דהוי ת"ת ופדיון הבן ותפלין ג' כתובין, והשתא ניחא דלא אצט' לשנויי אלא משום זמן גרמא, ור' יהודה סבר אפי' כר' יוחנן בן ברוקה.
ושמחה. וא"ת לאביי דאמר בעלה משמחה מאי איכא למימר. וי"ל דחייבת לעלות כדי שישמחנה בעלה, וחשיב בהכי לאביי ג' כתובין א"נ אביי משני ג' כתובין דאמ' בפ' מי שמתו (ברכות כ' ע"ב) נשים חייבות בקדוש היום דבר תורה.
לכל מיתות שבתורה. בהורג אשה איירי שחייבים עליה מיתה או כופר מדקאמר בסמוך כיון דאיכא אבוד נשמה חס רחמנא עלה וקרא נמי דהמית איש או אשה בהכי איירי אבל אשה שהמיתה לאו מהכא נפקא לן, ושור של אשה שהמית נמי מקרא אחרינא נפקא בפ' ד' וה' (ב"ק מ"ד ע"ב) מדכתיב שור שור שבעה.
<h2>דף לו.</h2>
אביי אמר היינו טעמא דאיסי דגמר קרחה קרחה. מדקתני אף בבל יקרחו משמע דבהקפה נמי פטורות. ואע"ג דאית ליה לאביי גזרה שוה דפאת פאת לאוקומי בני אהרן אהקפה וכ"ש דקאי אקרחה דכתיב ברישא, מכל מקום הוה מרבינן להו מכי עם קדוש אתה אי לאו ג"ש דקרחה קרחה.
גי'. תפילין גופיהו מהכא גמיר להו. תימה מה בכך [מ"מ] נילף קרחה מתפילין דאין גזירה שוה למחצה. וי"ל דסברא הוא שלא נאמר [ג"ש] בין עיניכם ללמד חיוב ופטור אלא לפרש הכתוב [היכן] הוא בין עיניכם. כך מצאתי כתוב רבינו שמשון, גיליון.
<h2>דף לז.</h2>
אשר תשמרון זה (מעשה) [משנה]. פי' בקו' שמביאה לידי מעשה דכתיב תשמרון לעשות. ויש לפרש ששומרה בלבו דכתיב כי נעים כי תשמרם בבטנך וכתיב ערוכה בכל (ו)שמורה. ובסוף פרקין (מ' ע"ב) מוקמינן בעבור ישמרו חוקיו בתלמוד.
<h2>דף לט.</h2>
תני חדש. תימה לימא דקאי אף אכלאים, דכה"ג אמרינן בסוף מקום שנהגו (פסחים נ"ז ע"א) גבי הא דתניא בראשונה היו נותנים פאה ללפת ולקפלוט. וי"ל כיון דערלה אינה נוהגת בח"ל אין להחמי' טפי בכלאים יותר [מ]בערלה דאדרבה בערלה כתיבא ביאה. ועי"ל דלא אצטריך למימ' תני חדש אלא לר' יוחנן דאמר הלכה למשה מסיני דמסתבר דקאי אף אחדש [ו]אערלה דתרוייהו דאורייתא ולאו אכלאים שהם דרבנן, אבל לשמואל דאמר הלכות מדינה, אין צריך לומ' תני חדש דשפיר קאי אף אכלאים אע"ג שהם מדרבנן וניחא השתא דלאו לכ"ע מסיק תני חדש אלא לר' יוחנן, דמסוגיא לעיל דקאמר מאי אף אקמייתא מוכח דיש להיות אף במשנה.
<h2>דף מ:</h2>
נענו כלם ואמרו תלמוד (כלם) גדול. מכאן קשה לפי' הקו' דסוף פ"ק דבב"ק (י"ז ע"א) ושם פי'.
<h2>דף מא.</h2>
כשהיא קטנה לא. וא"ת דילמא נערה דברשות אב וכ"ש קטנה י"ל דדייק מדקתני כשהיא נערה ולא קתני בתו נערה. אי נמי ליתני בתו סתם כדקתני בפ' נערה (כתובות מ"ו ע"ב) האב זכאי בבתו בקדושיה.
ושלח מלמד שהוא עושה שליח. ושלחה מלמד שהיא עושה שליח ושלחה מלמד שהשליח עושה שליח. פי' בקו' דתרי ושלחה כתיב והא דדריש בפ' חרש (יבמות קי"ג ע"ב) ושלחה שמשלחה ואינה חוזרת, התם דריש מה' דאידך ושלחה. ור"ח גריס שלח שלחה ושלחה ודריש הכא הכל מחד קרא. וא"ת למה לי תרי קראי לשליחות דבעל ושליחות דאשה וי"ל דה"א דבבעל דווקא שייך שליחות שמגרש לדעתו.
<h2>דף מא:</h2>
מכאן ששלוחו של אדם כמותו. אע"ג דזכין לו לאדם שלא בפניו, איצטריך דשלוחו כמותו, דהא לא חשיב זכות דמצוה דידיה ניחא ליה למעבד. וא"ת והיכי יליף מפסח דילמא התם שאני דאית ליה שותפות בגויה כדפריך לקמן (מ"ב ע"א) על ר' יונתן וי"ל דהתם ניחא דבשותפות איירי כדקאמ' שכלם יוצאים בפסח אחד אבל הכא לא מצי לאוקומי בשותפות דקרא סתמא כתיב.
הנכרי והכותי שתרמו. פי' בקו' דקסבר אין קנין לגוי בא"י להפקיע מיד מעשר. ויש לפרש אפי' יש קנין משכחת לה דהוי כתרומה דנפשיה שגדלה שליש ביד ישראל ולקחה הנכרי דלא מפטר משום לוקח דתבואת זרעך קרינא ביה כיון שגדלה אח"כ הרבה ביד הנכרי. ובסוף פ"ק דבכורות (י"א ע"ב תוד"ה טבלים) פר"ת דלא (ל)מפטר לוקח שקנה קודם מירוח וכן אם חכר שדה מישראל חייבת התבואה בתרומה אפי' יש קנין.
תרומתו תרומה. הא דאמ' בפ' ב"ש בזבחים (מ"ב ע"א) ובפ"ק דתמורה (ג' ע"א) דקדשי נכרים אין בהם מעילה דילפינן חטא חטא מתרומה דכתיב בה בני ישראל ולא נכרי, היינו כר' שמעון ולא כרבנן.
ולא התורם שאינו שלו. תימה כיון דמיעט שותפין ואריסין כ"ש שאינו שלו. וי"ל דטעמא דכלהו לפי שאינן שלו.
<h2>דף מב.</h2>
ואין קטן זוכה. ואם תאמר תיפוק ליה דלאו בר שליחות הוא וזכיה מטעם שליחות כדאמרי' בפ"ק דבבא מציעא (י"ב ע"ב) חצר משום ידה אתרבאי ולא גרע משליחות, גבי מתנה דזכות הוא לו זכין לאדם שלא בפניו. ובפ' איזהו נשך (ב"מ ע"א ע"ב) אמרינן קטן דאתי לכלל שליחות תקינו ליה רבנן זכיה נכרי דלא אתי לכלל שליחות וכו', ואיכא למימר דמהכא נפקא לן דקטן לאו בר שליחות, ואי מגם אתם נפקא י"ל דאצטרי' לאשמעי' הכא דלא תימא שה לבית אבות דאורייתא.
<h2>דף מב:</h2>
אבל שויה שליח מצי אמר לתקוני שדרתיך. תי' הא רבא הוא דאמר פ' אלמנה (כתובות ק' ע"א) שליח כדיינין. ורבינו שמואל פי' דרבא דקא' הכא הא דאמרת מסברא דנפשיה קאמר וההיא דכתובות משמיה דרב נחמן. ור"ת פי' דהתם בשליח דיינין דהוי כדיינין, אבל שליח דעלמא הוי כאלמנה. ועוד יש לפרש שליח כדיינין לענין דנקנה מקח, אבל האונאה מחזיר, דדייני גופייהו מחזירין אונאה בפחות משתות. והא דקאמר הכא לתקוני שדרתיך ולא לעוותי היינו דלא הויא אונאה מחילה.
<h2>דף מג:</h2>
אי קסבר המלוה את חבירו בעדים. משמע ליה דרבא איירי שנתן להן בעדים דבלא עדים ליכא חידוש. גי'. וא"ת הא ממלוה לא שמעינן מפקיד, דדילמא מלוה הוא דצריך לפורעו בעדים, אבל בפקדון נאמן במגו, דאי בעי אומר נאנסו והכא פקדון הוא. וי"ל דאי אמרי נאנסו לאו שבועה בעי, וכיון דהשתא נמי בעי שבועה, לא חשיב עדים, כדאמר בסמוך והשתא דתקון רבנן שבועת היסת והיינו בשבועה דרבנן וכ"ש שבועה דאורייתא. גיליון.
נערה המאורסה היא ואביה. בפ' התקבל (גיטין ס"ד ע"ב) פ"ה דוקא נערה אבל קטנה אביה ולא היא כשיש לה אב. וגם בשמעתין פי' כן מתחלה. והא דאמרי' התם בגמ' יד יתירא זכי ליה רחמנא, היינו יד עצמה שנוסף לה כשהיא נערה, ושוב הגיה בקו' בשמעתין דה"ה קטנה ונקט נערה להודיע כחו דר' יהודה, וכן עיקר. ודקדק הר"ר יצחק בה"ר מאיר מהא דפריך לקמן (מ"ד ע"ב), לרב נחמן דאמר אין נערה עושה שליח לקבל גט מיד בעלה, מדתנן קטנה שאמרה התקבל לי גטי אינו גט, עד שיגיע גט לידה, הא נערה הרי זה גט, ומשני כשאין לה אב. אבל מעיקרא ס"ד דיש לה אב, ואפ"ה קתני עד שיגיע גט לידה. והא דאמר יד יתירא זכי לה רחמנא היינו יד האב. דיד עצמה עיקר, שיש לה בבגרות, ולא ניתן לה יד האב לבטל ידה, ור' יהודה סבר דלבטל ידה ניתן לה. גי'. והר"ר משה מביא ראיה מן הירושלמי לפירוש הקו' הראשון דגרסינן בפרק התקבל (גיטין פ"ו ע"ב) נערה המאורסה בין היא בין אביה מקבלין גיטה, נשאת היא מקבל ולא אביה, קטנה אביה ולא היא נשאת בין היא בין אביה ואם יש לה דעת היא ולא אביה [עכ"ל]. וההיא דלקמן לא הק' מקטנה נשואה לנערה המאורסה דדוק' [דליבם] שווין. והא דקאמ' בכל דוכתין כיון שנישאת אין לאביה רשות בה היינו כשיש לה דעת כדמפרש בירושלמי, וכן פירש הקונטרס פרק המדיר (כתובות ע"ג ע"ב) קטנה שהשיאה אביה ונתגרשה שקבל אביה את גיטה, והיינו פחותה מבת ו' שאין לה דעת שלא הגיעה לפעוטות אבל בת ו' יש לה דעת כדאמרינן בפרק התקבל (גיטין ס"ה ע"א) הפעוטות מקחן מקח, כנגדו בקטנה, מתגרשת בקדושי אביה והתם באין לה אב מיירי דיש לה אב קטנה מאורסה אביה ולא היא אפילו יש לה דעת מדלא מפליג בירושלמי ביש לה דעת. אבל באין לה אב אינה מתגרשת כלל אפילו נישאת דבירושלמי קאמר נישאת בין היא בין אביה, כשיש לה אב. גי'.
הרי מאמר שמפקעת עצמה מרשות אביה. דמקודם היה יכול להשיאה לאיזה יבם שירצה ועכשיו אסורה לאחרים. גי'. תי' ולוקמי' כשאין שם אלא יבם אחד וליכא הפקעה וי"ל מדמפליג בין נערה לקטנה ליפלוג בנערה עצמה בד"א כשאין אלא יבם אחד אבל בב' יבמים וכו'. גי'.
<h2>דף מד.</h2>
ר' יהודה אומר שבועה לא לך לא לך חייב על כל אחת. פ"ה דלא לך גר' בלא וא"ו ובפ' שבועת הפקדון (שבועות ל"ח ע"א) גי' ולא לך בוא"ו וכן מוכח סוגיא דהתם. ור"ת גרס בפ' שבועת הפקדון איפכא כמו שמצא בספר ישן. וכדמוכח בפ"ב דזבחים (ל' ע"ב) דכזית כזית הוי פרטא בלא וא"ו טפי מכזית וכזית בוא"ו.
כי מרוכיא. פ"ה תרגום של עגור (ישעיה ל"ח), ולא דק דתור וסיס ועגור (ירמיה ח' ז'), מתרגם תורתיא ומרכיא וסונוניתא, והא דכתיב (ישעיה ל"ח י"ד) כסוס עגור כן אצפצף, היינו סוס ועגור, תרי מיני וסוס כמו סיס.
כמין ימא לטגני. פ"ה כשולה דג מן הים, והמחבת נתונה על האור לתתו לתוכה לטגנו בשמן, וקשה דהול"ל כמימא, ובפ"ק דעירובין (י"ב ע"א) אמרי' כי סליק ר' אמי מימי פרשה, פי' כמו כן בקונטרס כשעלה מן הים, והתם נמי הל"ל מימא. ור"ח פי' ימי וטגני מקומות הן שקרובין זה לזה.
<h2>דף מד:</h2>
ישן ומשמרתו. בפ' הזורק (גיטין ע"ח ע"א) משמע דבעינן ישן וכפות ושם פי'. דהויא ליה חצר המשתמרת שלא לדעת אביה. המ"ל דהויא לה חצר מהלכת דמסתמא לא איירי בכפותה, אלא לפי שהזכיר טעמא דמשתמר נקטיה. א"נ נקט לרבותא דאפי' בכפות' לא יועיל.
צריכה גט שמא נתרצה האב. מיירי בשלא מיחה כששמע, אבל מיחה מיד כששמע לא חיישינן, דאין לומר דאפ"ה חיישינן שמא נתרצה קודם שנתקדשה דארצייא קמיה וברשותו עשתה, דמדמי לקמן (מ"ה ע"ב) לההיא דילמא ארצויי ארצי קמיה להא דרב ושמואל. דא"כ כשאמר רבינא לקמן אפי' למ"ד חוששין שמא נתרצה האב שמא נתרצה הבן לא חיישינן, מה חוזר ומקשה דילמא ארציה קמיה, הלא כבר אמר דלא חיישינן להכי. אלא שמא נתרצה האב היינו דמספקא לן אי סתם אב ניחא ליה במה שתתקדש בתו למי שתרצה. והשתא ניחא דקאמר רבינא אפי' למ"ד חוששין שמא נתרצה האב, דסתם אב ניחא ליה כדפ"ה דאב בקדושי בתו בכל דהו ניחא ליה דטב למיתב טן דו, אבל גברא דייק ונסיב. ופריך נהי דלא אמרי' סתם בן ניחא ליה, מ"מ ניחוש דילמא ארצי קמיה אבוה, דמסתמא לא היה האב מקדשה בלא דעת בנו. ומהא דאמר רב לקמן (מ"ו ע"א) קטנה שנתקדשה שלא לדעת אביה בין היא בין אביה יכולין לעכב, אין ראיה דבמיחה האב לא חיישינן, דאיכא למימר דלעניין דלא להוי קדושי ודאי קאמר יכולין לעכב.
איכא דאמרי אמר עולא. פ"ה בין שדכו בין לא שדכו, וקשה דמעיקרא היה מקשה בפשיטות אפי' שדכו. ויש לפרש דבלא שדכו מיירי, דאיכא דאמרי לא בא לשנות אלא דתני לה מילתא באפי נפשה, והא דפריך בסמוך דמשמע דבעיא מיאון ולא גט, ל"מ לאוקומי בשדכו, דא"כ מודה עולא כששדכו דצריכה מיאון וגט. ודוקא לעולא פריך אבל לרב ושמואל איכא לאוקמוה בלא שדכו. ובתר הכי דפריך אלא לאו דקדיש נפשה ל"מ לאוקומי בשדכו דכיון דבעיא גט שמא נתרצה האב היינו כאלו קדשה ושוב אין מוכרה לשפחות אחר אישות. גי'. מי' יש ספרים [דגרסי] בא"ד דעולא אע"ג דשדיך וצ"ל דכי פריך מעיקרא אפילו שדכו וה"מ לשנויי אין ה"נ וכן צ"ל לפי שאילתות דרב (יהודאי) [אחאי] כמו שאפרש לקמן. גי'.
<h2>דף מה.</h2>
שמא לא נתרצה האב לא בקדושי ראשון ולא בקדושי שני. פ"ה שמא לא נתרצה האב בקדושי ראשון כדי נסבה. ויש לפרש דאיצטריך ולא מיבעיא נתרצה בקדושי ראשון דתפסי קדושין [באחותה] דמאמר דיבמה דרבנן הוא. אלא אפי' לא נתרצה בקדושי ראשון, דאיכא למימר שנתרצה בקדושי שני, שכבר ידע שהיה זקוקה לו ע"י קדושי' ולא מיחה, ולא תפסי קידושין באחותה, אפ"ה [צריכה מיאון שמא לא נתרצה] גם בקידושיו. וא"ת כיון דבעיא חליצה הכל יודעים דאחות חלוצה דרבנן, ולא יטעו לומר מחמת קדושי שני דלא תפסי קדושין באחותה. וי"ל דלא סגי בלא מיאון, שלא יאמרו גט עיקר, משום דבקדושי ראשון איכא למימר שלא נתרצה שלא ידע כשנתקדשה. אבל בקדושי שני שידע ולא מיחה ודאי נתרצה, וחליצה מדרבנן היא משום ספק קדושי ראשון, לכך בעיא מיאון לגלויי דלאו גט דאורייתא הוא שמא לא נתרצה גם בקדושי שני. גיליון. והשתא נ"ל דדוקא נקט שמא לא נתרצה (ראשון) בקדושי ראשון ומשום הכי בעיא מיאון דאי ודאי נתרצה בקדושי ראשון סגי בחליצה להוכיח דלאו גט גמור הוא אלא משום דאיכא למימר שמא לא נתרצה בקדושי ראשון ויטעו לאמר שנתרצה בקדושי שני וגט וחליצה דרבנן לכך בעיא מיאון. גיליון.
<h2>דף מה:</h2>
גיליון. דילמא ארציה. פ"ה בן קמיה אב וגילה דעתו שהוא חפץ בה ולפי' נ"ל דלא גרסינן ושתיק וכן מצאתי בספר אחד אבל ברוב הספרים גר' ליה וי"ל ארצויי ארצי אב קמיה בן ושתיק הבן וכן מצאתי בתשובת הגאונים (גי'.) גי'.
<h2>דף מו:</h2>
ש"מ מעות בעלמא חוזרין. פי' כשאמר התקדשי לי בזו ובזו ובזו, וחזר בו מלקדשה, קודם שנתן האחרונה, המעות חוזרות. כיון דלא מיקדשה כשיש בראשונה שוה פרוטה, אין נתינה חשובה בתורת קידושין, עד שיתן האחרונה. ואין אצלה אלא כפקדון, וכשאכלתו נעשו מלוה. לכך כשחזר בו קודם גמר נתינה חוזרין המעות. אבל אמר התקדשי לי באלו וחזר בו, קודם גמר הנתינה אין המעות חוזרין, כיון דאפי' אוכלת ראשונה ראשונה מצטרפי, אלמא דברשותה קיימי. ויש ליתן טעם, כדפ"ה לקמן (מ"ז ע"א) דכשאמר באלו גמר דבורו קודם קבלת ראשונה, ולא באה לידה בתורת מלוה, דמשנגמר הדבור הקנה לה בתורת קידושין, אבל אמר בזו ובזו, כשגמר דבורו בנתינה אחרונה, היו כבר הראשונות מלוה. ועוד מצינן למימר דכשאמר בזו ובזו, אפי' גמר דבורו קודם, אין מקנה בתורת קידושין, עד שתקבל האחרונה. אבל כשאומר באלו, משוה כולן בתורת קידושין, מיד כשתקבל הראשונה כמו האחרונה.
<h2>דף מח.</h2>
ומר סבר ל"ש מלוה. מדלא קאמר ואיבעית אימא דכ"ע ל"ש מלוה ל"ש פקדון ובאשה סמכה דעתה קמיפלגי משמע דמעמד שלשתן אין יכול למחול, ותימא דספ"ק דב"מ (כ' ע"א) גבי מצא שובר בזמן שהאשה מודה יחזיר לבעל, פריך וניחוש דלמא כתב ליתן בניסן ולא נתנה עד תשרי וזבנה כתובתה. ומשני ש"מ איתא לדשמואל דאמר וחזר ומחלו מחול. ומה בכך דניחוש שמא מכרה במעמד שלשתן דאינה יכולה למחול. וי"ל דמעמד שלשתן לא קני אלא בדבר שראוי לגבות, והכתובה אין נגבית אלא כשתתגרש או ימות, או שמא לא תגבה כלל.
שכתבו לשמה ושלא מדעתה. וא"ת למאן דבעי דעתה ליתני בגיטין (ט' ע"א) ששוו גיטי נשים לשחרורי עבדים דלא בעינן דעתה, ובקידושין בעינן דעת', וי"ל דכולן שוה דבעי דעת מקנה. גי'. ורבותא אש' בקדושין דהוי כמו דעת הבעל בגט, שבקדושין האשה מקנה עצמה (ובקנין) [ובגיטין] הבעל מקנה אותה לעצמה, גליון.
<h2>דף מח:</h2>
הא במיא. אין להקפיד על סדר הברייתות, כדאשכחן פ' הישן (סוכה כ"ו ע"א) דתני חדא לא יישן אדם בתפילין. גי'. לפי הברייתא הוה ליה למנקט ציהרא ברישא, גי'.
איכא דניחא ליה בכספא. שפעמים חסר לה מעט כסף לתכשיט או לצורך אחר. והלך והלוהו דינר של זהב. וא"ת והיכי אמ' מראה מקום הוא לו, ודלמא דינר של כסף רוצה [ליתן] לה בקדוש' שהוא דבר מועט ולא דינר של זהב שחשוב טפי וי"ל כשהלוהו דינר של זהב אינה מתקדשת בכל הדינר אלא בשוה דינר כסף, אי נמי השליח מוחל לה רק שיחזיר לו דינר כסף.
ומאי נמצא וכו'. וכן כל הני דקתני יין ונמצא דבש צ"ל שהיה הכוס מכוסה ובלאו הכי היה יכול להשמיע דין זה, אלא נקט לכולהו נמצא אגב עני ונמצא עשיר, ששייך לאמר נמצא לפי שאין הדבר ניכר. אבל אליבא דאביי דאמר לעיל כגון דאמר לשלוחו הלויני דינר של כסף לקדש לי אשה והלוהו דינר זהב ופרכינן נמצא מעיקרא נמי דזהב הוי לא הוה מצי לשנויי דצייר בבליתא דעל כרחך השליח והאשה ידעו שהוא של זהב שאם השליח [לא] ידע היאך קנתה והלא לא קנתה דלא נתכוון להקנות לה אלא של כסף ואם האשה לא ידעה אינה מקודשת כדאמרינן דאיכא דניחא ליה בכספא וכיון שהנותן והמקבל ידע מה שייך צייר בבליתא.
<h2>דף מט.</h2>
מפני שיכול לעשותו פשוט. פי' הר"י ב"ר מרדכי, והשיטה שהניח חלק ימלא בכתיבה מעין השטר שיהא נקרא כאחת. וקשה דאדרבה אם יכול להוסיף שיהא נקרא כאחד יש לפוסלו בכך, שלא יכתוב שום תנאי או דבר שקר. אלא אין לחוש אם מפסיק אויר בין השיטות כפ"ה.
<h2>דף מט:</h2>
נטלה ירושלים. כדאי' פ' הפועלים (ב"מ פ"ד ע"א) דקאמר ר' יוחנן אנא אשתיירי משפירי ירושלים. נטלה בבל. אעפ"י שהיו עניים בכסף וזהב, אוצרות תבואה ופירות היו להם, כדאמרינן פרק קמא דתענית (ו' ע"א) מי גרם לבבל שיתרבו אוצרותיה מים רבים ששוכנת עליה. נטלה פרס. כדאמרי' פ' בתרא (ע"ב ע"א) שדומין לחיילות של בית דוד שהיו גבורים. נטלה מישן. כדאי' פ' בתרא (ע"א ע"ב) מישן מיתה, ואע"ג דאמרי' בספ"ק דיבמות (י"ז ע"א) פסולי דמישן משום פסולי דתרמוד דילמא אישתרבובי למישן, א"נ נקט מישן לפי שבתרמוד היו רובן גוים כדאי' התם (שם ט"ז ע"א) דאין מקבלין גרים מן התורמוד. נטלו עבדים. כדאי' בע"פ (פסחים קי"ג ע"ב) שצוה כנען אהבו את השינה, ואע"ג דאמרי' נמי אהבו את הזמה, מ"מ נקט הכא ערביא שהן אומה, ושמא שטופין בזמה יותר.
ובעידנא דזבין לא אמר. אבל מתחילה גלה דעתו דאל"כ מנא ידעי' דאדעתא דהכי עבד אפי' הוי דברים שבלב דברים. ודוקא דלא אמר בעידנא דזבין, אבל אם אמר אע"פ [שלא] התנה, חוזר המקח כיון דלא הוי דברים שבלב. ובס"פ יש נוחלין (קל"ז ע"א), פי' רשב"ם גבי הילך אתרוג זה במתנה ע"מ שתחזירהו לי דגבי גיטין וקדושין דוקא בעינן תנאי כפול אבל [בממון] אזלינן בתר אומדן דעתא כגון הכותב כל נכסיו לאשתו לא עשאה אלא אפוטרופא (ב"ב קל"א ע"ב). ובפ' מי שמת (ב"ב קמ"ו ע"ב) מי ששמע שמת בנו וכתב נכסיו לאחרים ואח"כ בא בנו דלא הויא מתנה. ואי אפשר לומר כן דעיקר תנאי כפול בממון כתוב בתנאי בני גד ובני ראובן, ובפ"ק דנדרים (י"א ע"א) בעינן תנאי כפול לענין נדרים, ואזלינן נמי בתר אומדן דעתא, בארבעה נדרים שהתירו חכמים (שם כ' ע"ב), ונדרי שגגות ושבועות שגגות (שם כ"ה ע"ב), ובפ' מרובה (ב"ק פ' ע"א), גבי קפצה ונשבעה כל מי שיבא איני מחזירתו ואמרו חכמים דלא נתכוונה זו אלא להגון לה. אלא כל דבר שיש הוכחה ע"י גלוי דעת, או שהענין מוכיח, דאנן סהדי דאדעתא דהכי עביד, ודאי לא גמרי' מתנאי בני גד ובני ראובן. אבל דבר שאין מוכיח אלא מחמת תנאי התם בעינן תנאי כפול. וג' עניינים יש, דיש דבר שצריך תנאי כפול, ויש דלא בעי אלא גלוי דעת בשעת מעשה, כי הך דהכא, וזבין ולא אצטריכו ליה זוזי דפ' אלמנה נזונית (כתובות צ"ז ע"א), דהדרי זביני דבעי נמי גלוי דעת כי הכא. ויש דסגי באומדן דעתא, כי ההיא דיש נוחלין ומי שמת וההיא דד' נדרים ודמרובה וכי ההיא דלקמן (נ' ע"א) כל דסליק אדעתא למידר הוא, בכל הני אנן סהדי, אע"ג דלא גלי. וא"ת בהך דהכא אמאי לא סגי במאי דגלי בתחלה, וי"ל כיון דלא חש לומר בשעת מעשה לא הקפיד שיחול המכר בכל ענין, וכן ההיא דלקמן הבא לי מן החלון או מן הדלוסקמא, לא הקפיד באיזה שיקח. והירושלמי (קדושין פ"ג ה"ג) דמשמע קצת כפי' רשב"ם פי' פ' מי שאחזו (גיטין ע"ה ע"א).
<h2>דף נא.</h2>
ומר סבר לקרבן גדול קמכוין. הקשה הר"ר אפרים למ"ל טעמא דקרבן גדול ת"ל דר' יוחנן לית ליה ברירה דקסבר האחין שחלקו לקוחות הן בפ' מרובה (ב"ק ס"ט ע"ב). וי"ל דהכא אין צריכין בירור דקדשי כל היכא דאתנהו בתערובתן. וא"ת הלא צריך ליתן מהם י' [עשירית] לכהן כדין תרומת לחמי תודה, וי"ל דאם היו מ' לבד ומ' לבד יכול להפריש ד' מכל מ' ומ', ואם כולן ביחד כ' של חמץ וכ' של מצה וכ' של רקיקין וכ' של רבוכה אי אפשר לתקן אלא שיפריש מכל מין ומין י"א דאז אי אפשר שלא תהא תרומה אחד מן הקדושין. גי'. ואין שייך ברירה אלא דוקא היכא שבא להתיר על ידי ברירה כגון ב' לוגין שאני עתיד להפריש. גיליון.
<h2>דף נג.</h2>
וסמיך ליה ואם על תודה. תימא דכר' יהודה מוקמי' ליה, ור' יהודה לא דריש סמוכים, אלא במשנה תורה כדאי' במס' יבמות (ד' ע"א), וי"ל היכא דמופנה או מוכח דריש. א"נ לאו סמוכים דריש, אלא וא"ו מוסיף על ענין ראשון, דכתיב וזאת תורת זבח השלמים וגומ' ואם על תודה יקריבנו.
<h2>דף נו:</h2>
הא לא ברח קנסינן למוכר. פי' שיחזרו דמיו למקומן. וא"ת טיבותא היא לגביה משום טרחא דאורחא. וי"ל דקנס הוא למוכר שחוזר המקח, לפי שאם היה [הלוקח] צריך לאכול כנגדן, היה מחלל מעות שביד המוכר כיון שהמוכר בפנינו. והיינו דפריך ונקנסיה ללוקח. וא"ת ונקנסו לתרוייהו בחזרת המקח ששניהם פשעו. וי"ל דלא חשיב קנס חזרת המקח, אלא גבי מוכר שאין מרויח במכר, וכיון שאין יכול לקנוס שניהם, לכך פריך דנקנסי ללוקח ולא המוכר. פי' שיאכל כנגדו. וא"ת מה קנס הוא ללוקח לאכול כנגדן טפי משיחזרו דמים למקומן, בין כך ובין כך צריך לעלות, וי"ל דסתם מקח זה לקח משום מעות מעשר שהיו לו, דממעות אחרים לא היה לוקח, ונמצא כשאוכל כנגדם אין רצונו במקח.
וקידש בדמיהן מקודשת. בפ' ר' ישמעאל (ע"ז נ"ד ע"ב) פ"ה אע"ג דהוא אסור ליהנות מהנך דמים דמטיא ליה הנאה ע"י ערלה, אבל היא לאו מערלה מטיא ל(י)ה, ואע"פ שנהנה במה שמקדשת לו, גבי קדושין לא החמירו, דלא אסרו ליקח בהנך דמים, אלא כלים ופירות דבר הניכר ונראה. [א"נ קידושין התירו משום פריה ורביה, אבל שאר הנאה מדרבנן אסור]. וכן משמע פ"ק דחולין (ד' ע"ב) דמדאורייתא שרי, גבי חמצן של עוברי עבירה אחר הפסח מותר מיד מפני שמחליפין, ואם היו החלופין [אסורים מדאורייתא] מה היו מרויחין. ובקונטרס נמי פי' שם אע"פ דחמץ של גוי הנחלף בשלהן נמי אסור, שהוא משתכר באיסורי הנאה, מ"מ כל כמה דמשכחי היתרא טפי שקלי. ומה שפ"ה דאסור מדרבנן, יש לדקדק מפ' השותפים בנדרים (מ"ז ע"א), דבעי התם קונם פירות אילו על פלוני מהו בחליפיהן, ת"ש מכרן וקידש בדמיהן מקודשת ש"מ דחליפי איסורי הנאה מותרים, ודחי דילמא לכתחילה הוא דלא, הא דיעבד עבד. וא"ת מאי פריך בר"פ בתרא דע"ז (ס"ב ע"א) גבי השוכר את הפועל לעשות ביין נסך שכרו אסור, מ"ט אילימא משום דאסור בהנאה שכרו נמי אסור, הרי ערלה וכלאי הכרם דאסירי בהנאה ותנן מכרן וקדש בדמיהן מקודשת. מאי קושיא הא אמרן דלכתחלה אסור להנות. וי"ל דמשמע ליה אסור אפי' לאחרים, וכי מיתסר היינו לפועל אבל לאחרים שרי כי ההיא דחמצן של עוברי עבירה שמותר מפני שמחליפין.
ולא יצבע ולא ידליק בו. אר"ת אע"ג דאתרבי הנאה, איצטריך לצובע ומדליק שלא כדרך הנאתו. וההוא דפרק כל שעה (פסחים כ"ה) דהוי שייף לברתיה בגוהרקי דערלה וקאמר מידי דרך הנאה קעבידנא, התם לא הוי דרך הנאה כלל. ועי"ל דס"ד דצביעה לא חשיב הנאה דחזותא בעלמא הוא, כדאמרי' אהך מילתא גופא בהגוזל קמא (ב"ק ק"א ע"א). וכן הדלקה שהולך לאיבוד ס"ד דלשתרי.
<h2>דף נז.</h2>
צפורי מצורע מאמתי אסורים. משמע דשניהם אסורים ובמתניתין נמי קתני לה בלשון רבים, ואין לאמר צפורי דעלמא דאם כן ליתני נמי שורים הנסקלים, והא דאמר בסמוך כל צפור טהורה תאכלו לרבות המשולחת היינו לאחר שילוח כדאמ' רבא לא אמרה תורה שלח לתקלה אבל קודם שלוח אסירא. גי'. למאן דאמר משעת שחיטה נימא משעה שישחוט האחת נאסרין שתיהן וניתרת המשולחת בשילוחה. ולמאן דאמר משעת קיחה, גיליון.
לאחר שחיטה מבעיא. וא"ת דילמא אצטריך משום דאמ' אין לך דבר שנעשית מצותן ומועלין בו. וי"ל דמשמע דמרבי שחוטה קודם גמר מצוה. גי'. דכיון דסתם קתני ולא מפרש אם כן לא מרבה שחוטה לאחר גמר מצותם, גי'.
<h2>דף נח:</h2>
והיינו טעמא דר' דקנסו לגנב. ללישנא דלית להו דשמואל לר' קנסו לגנב ולר' יוסי ב"ר יהוד' ליכא קנסא, וללישנא דאית ליה דשמואל לר' יוסי קנסו לב"ה ולר' ליכא קנסא. ובפ' בתרא דנדרים (פ"ה ע"א) לא מייתי דשמואל כלל דמשמע ליה דפליגי ר' ור' יוסי נמי במעשר ומפרש התם בחד לישנא דר' סבר קנסו לגנב ור' יוסי סבר קנסו לבעל הבית. ואומר ר"ת [ס' הישר סי' צ"ו] שהגמ' מקצר שם הלשון והכי פירושא אי טובת הנאה אינה ממון לר' קנסו לגנב ולר' יוסי ליכא קנסא ואי טובת הנאה ממון לר' יוסי קנסו לבעל הבית ולר' ליכא קנסא.
והלך וקדשה לעצמו מקודשת לשני. תימה מה חדוש הוא זה דאינו דומה דאצטריך לאשמועינן [אע"ג] שנהג מנהג רמאות מדלא קתני ליה בהדיא ועוד מדקתני מקודשת לשני משמע דהא אצטריך לאשמועינן לאפוקי ראשון, ועוד מדקתני וכן האומר לאשה. ויש לפרש דמיירי דאמר לה פלו' אמר לי לקדשך לו ואח"כ אמר לה הרי את מקודשת לי דס"ד מקודשת לי לצורך האיש ששלחני קמל"ן. ועוד יש לומר דאצטריך דלא תימא כיון שעשה שלא כהוגן אפקעינהו רבנן לקדושי מיניה כדאשכחן ביבמות בפ' ב"ש (ק"י ע"א).
<h2>דף נט.</h2>
אזל לקדושי אתתא לבריה. ארצי קמיה ושתיק דלא חציף איניש לשוויי אבוה שליח כדאמרינן לעיל (מ"ה ע"ב).
רבה בר חנה יהב זוזי לרב. היינו רבה בר חנה דריש סנהדרי' (ה' ע"א) שהיה חברו של רב ושניהם ירדו לבבל בימי רבי. ול"ג רבה בר בר חנה שהיה רבה בנו של חנה אחיו של ר' חייא כדקרי ליה ר' חייא התם בן אחי אבל רבה בר בר שבכל תלמוד' שהיה תלמידו של ר' יוחנן בן בנו של חנה היה כדקאמ' בר בר חנה. אי נמי אביו היה שמו בר חנה.
עני המהפך בחררה. פי' בקו' מחזר לזכות מן ההפק' וקשה לר"ת דתנן במס' פאה (פ"ד מ"ג) ומייתי לה בפ"ק דבבא מציעא (י' ע"א) נפל לו עליה פירס טליתו עליה מעבירים אותה ממנו ואומר ר"ת [ס' הישר סי' תשמ"א] דמיירי בעני המהפך אצל בעל הבית להשתכר לעשות לו מלאכה כדי שיתן לו חררה זו לאכול שיכול למצא [להשתכר] במקום אחר אבל המציאה והפקר לא מקרי רשע שאין מצוי לזכות במקום אחר כעין שמצינו בפ' המקבל (ב"מ ק"ח ע"ב) שהמתנה לית בה דינא דבר מצרא לפי שלא ימצא במקום אחר. והא דאמ' בחזקת הבתים (ב"ב נ"ד ע"ב) נכסי הנכרי הרי הם כמדבר כל המחזיק בהם זכה דנכרי מכי מטו זוזי לידיה אסתלק ליה ישראל לא קני עד דמטי שטרא לידיה, לא כמו שפי' רבינו שמואל, נהי דזכה מכל מקום רשע מקרי כמו בעני המהפך בחררה, דבהפקר אפי' רשע לא מקרי. והא דאמרינן בפ' לא יחפור (שם כ"א ע"ב) מרחיקים מצודת הדג מן הדג כמלא ריצת הדג, אע"ג דהוי הפקר, מכל מקום יכול לפרוס מצודתו במקום אחר. ויש מפרשים מן הדג היינו דג שמשימין במכמורות כדי שיתקבצו אליו שאר דגים וילכדו מחמת אותו הדג. ועני המנקף בראש הזית דתנן בפ' הנזקין (גיטין נ"ט ע"ב) מה שתחתיו גזל מפני דרכי שלו', אע"ג דהוי מידי דהפקר התם נמי כיון שטרח בהו ונתעסק להפילם תקנו חכמים שיהא בהם גזל, דהכי נמי איכא למאן דאמר בפ' הבית והעליה (ב"מ קי"ח ע"א) דחבטה בהפקר קני וההיא חבטה בהפקר דגבי שומרי ספיחים בשביעית דמשמע התם דקניא מדאורייתא התם טרח טפי שמהפך התבואה בעתר ומתעסק בשמירתו. ר' יוחנן אמר חוזרת. יש לדקדק אי פליגי נמי בדידיה אם יכול לחזור בו או לא.
<h2>דף נט:</h2>
אלא מידי מחשבה תפיק. תימה אדפריך לר' יוחנן תקשי ליה אההיא דלעיל דקתני אם עד שלא תרם ביטל אין תרומתו תרומה. וי"ל דדבור דמחשבת טומאה חשיב שעל ידי מחשבה נחשב כלי גמור כמו על ידי מעשה מיהו קשה מאי פרי' לר' יוחנן מה ענין מחשבה זו שנגמר על ידה ליחשב כלי, לדיבור דקדושי' שלא נגמרו עדיין הקידושין ע"י. הא לא דמי אלא לאומר לשלוחו צא ותרום ותרם השליח במחשבה דאין בעל הבית יכול לבטל תרומה שנגמרה ע"י מחשבת שליח. וי"ל דהכי פרי' כיון דלא אלים דבור דקדושין שמתבטל ע"י דבור אחר לפי שלא נגמר, א"כ גבי מחשבת הורדת טומאה תתבטל על ידי מחשבה אחרת קודם גמר הדבר דהיינו קודם שישתמש בכלי ע"י מחשבה ראשונה או אם חישב על העור לישב עליו לא ירד לתורת טומאה בכך עד שישב עליו.
<h2>דף סא.</h2>
אי הכי אפי' פחות מכאן נמי. לשון אי הכי תימה דמשמע דמשום דאוקמ' בבקעים מלאים מים פריך, הא מסלעים איכא למיפר' שאין ראויים לזריעה דהשתא נמי פריך מינייהו מדמשני שדרי דארעא מקרו. וי"ל דמעקרא ס"ד דאפי' אין ראויים לזריעה חשוב הכל שדה אחד כשהן פחות מכאן וכשהן גבוהים או עמוקים עשרה חשובים בפני עצמן אבל השתא דקאמ' דבעי' ראוי לזריעה ובענין אחר לא קדיש לפי זרע חומר אפי' פחות מכאן נמי כיון דאין ראויים לזריעה, א"נ מעקרא ס"ד דסלעים נמי ראויים לזריעה שיש עליהם עפר ולבסוף מסיק דסתם סלעים אינם ראויים לזריעה.
<h2>דף סב.</h2>
הנקי כתיב. וא"ת אכתי תקשי דהוה ליה לאו קודם להן. וי"ל דלא שכב חשיב הן שהוא קיום התנאי כמו אם יעברו ואם ישנה יפסיד דהיינו אם שכב. וא"ת הוה ליה מעשה קודם לתנאי דהנקי אקרא דבתריה שדינן ליה כדפי' בקו'. וי"ל מדשני קרא למכתב הנקי בלא יו"ד דריש כאלו כתב ואם שכב חנקי והא דאמ' בפ"ג דיומא (ל"ז ע"ב) ובהנזקין (גיטין ס' ע"א) מה כתוב בטבלא אם שכב אם לא שכב, לאו דווקא האי לישנא דאם לא שכב [כתוב] ברישא, ואם שכב דקאמר היינו ואת כי שטית. ור"ח פי' ואם לא שטית תחת אישך הנקי, תשארי תחת אישך, כמו בני גד אם יעברו ישארו בארץ גלעד. הנקי ואת כי שטית כמו יצא פלו' נקי מנכסיו כלומר הנקי מאישך ולא ישאר לך שנא' מבלעדי אישך כמו בני גד אם לא יעברו לא יהיה להם ארץ גלעד. וניחא לפי' דהוי תנאי קודם למעשה דמשמע ואם שטית תשארי מבלעדי אישך. מיהו קשה דאם כן למה לי הנקי כלל, שהרי כפל לגמרי בקרא דואת כי שטית. ונראה לי דמשום הנקי שדינן לההוא כפילות אשבועה קמייתא אע"ג דלבתרי' קאי.
<h2>דף סב:</h2>
אבל אשתו מעוברת דבריו קיימים. אע"ג דר' חנינא דחיק לאוקומי מתני' כר' אליעזר בן יעקב [לא] קיל"ן הכי אלא כרב נחמן קיל"ן (ב"מ ס"ו ע"ב) במוכר פירות דקל דקיל"ן כוותיה בדיני. ובריש המפקיד (ב"מ ל"ג ע"ב) פריך תלמודא והא אין אדם מקנה דבר שלא בא לעולם. וכן בפר' המוכר את הבית (ב"ב ס"ג ע"א) גבי בן לוי שמכר שדה לישראל ע"מ שמעשר ראשון שלו, וכן בפ' יש נוחלים (ב"ב קל"א ע"א) בשמעתא דיסבון וירתון וכן פסק ר"ת ז"ל. גי'. והא דאמ' ר' חנינא ל"ש, היינו למ"ד אין אדם מקנה. ומה שפ"ה דקי"ל כראב"י ר"ל שר' חנינא סובר כן. גי'.
<h2>דף סה.</h2>
ואם נתן גט מעצמו כופין אותו ליתן כתובה. בדלא כתיבא כתובה איירי דאי כתיבא היאך יכול לומר לא קדשתיך. ויש להוכיח מכאן דארוסה יש לה כתובה אפי' בדלא כתב לה, דליכא למימר דאיירי בגמ' דאמרה קדשתני ונשאתני דמכל מקום כשנתן גט היאך כופין ליתן כתובה דילמא הודה בקדושין ולא בנשואים. וכן משמע בפ' נערה (כתובות מ"ג ע"ב) גבי אחד זה ואחד זה מן הנשואים ושם פירשתי ובפ"ק דבבא מציעא (י"ז ע"א) אינו חושש לפשוט אלא ממשנה או מברייתא כדפרי' בפ"ק (לעיל כ"ג ע"ב).
<h2>דף סה:</h2>
אמר אביי אמר ליה עד אחד נטמאו טהרותיך והלה שותק נאמן. תימה הא אביי הוא דאמר בהנזקין (גיטין נ"ד ע"ב) גבי טהרות שעשיתי עמך נטמאו דלא מהימן במידי דלאו בידו ורבא נמי לא פליג התם בהא, ובסמוך משמע דלא פליג רבא אלא באשתו זינתה אבל בהני מודה, ומברייתא דהתם נמי משמע דלא מהימן אלא במידי דבידו דקתני, טהרות שעשיתי עמך ולא קתני טהרותיך נטמאו, ואומר ר"ת [ספר הישר סימן קי"ט] ז"ל דהתם במכחישו או שאומר איני יודע אבל בשותק הוי כהודאה. וכן משמע בפ' האשה רבה (יבמות פ"ח ע"א) דקאמר ממאי דעד אחד נאמן דילמא משום דאשתיק ושתיקה כהודאה דמיא. ואומר רבינו תם ז"ל אדם שיאמר לחברו נתנסך יינך צריך ליזהר שלא ישתוק אלא יכחישנו או יאמר איני יודע מיהו תימה היאך שתיקה תהא כהודאה ששותק ממה שאינו יודע לכך יש לפרש דהכא מיירי שאומר לו נטמאו טהרותיך בפניך דמשום הכי שתיקה כהודאה וכן באכלת חלב אומר שנודע לו וכן המית על פי עד אחד וההוא סמיא נמי באומר שגם הוא ידע וכן בעובדא דינאי המלך.
גיליון. מיהו קשה אמאי פליג רבא באשתו זנת' כיון שאומר העד שהוא יודע והוא שותק א"כ מודה שזינתה, אלא יש לומר שהעד אי' אומר שיודע אלא דמסתמא זה לא היה שותק אלא שמרגיש [שום] אמתלא, לא שהעד אומר אמת ולכך בדבר שבערוה אין לאסור בדדמי עד דאיכא סהדי, ועובדא דינאי נמי היה ראיה לדבר דשעת מלחמה היה.
<h2>דף סו.</h2>
ואין דבר שבערוה פחות משנים. אביי לא פליג אגזרה שוה דדבר דבר מממון ומדרבנן אסר לה. ואם תאמר והא גבי ממון כשמעיד עד אחד שחייב לחברו מנה והוא אומר איני יודע חייב וכל שכן בשותק ויש לומר התם טעמא אחרינא הוא, מתוך שאינו יכול לישבע משלם.
<h2>דף סו:</h2>
והיתה לו ולזרעו אחריו. ואם תאמר הא זרע משמע זרע כשר כדאמרינן בריש מכלתין (ד' ע"א) אין לי אלא זרע כשר, ועוד דבפרק נושאים (יבמות ק' ע"ב) משמע דאתא האי קרא למימר דדווקא כשר בעינן, גבי עשרה כהנים ופירש אחד מהם ובעל דהולד שתוקי. ואומר רבינו תם ז"ל דאסיפיה דקרא סמיך דכתב ברית כהונת עולם דמשמע דאתא לרבויי אפי' זרע פסול. וכן פירש ר"ח ז"ל בסוף פרקין (ס"ח ע"ב) גבי לא תתחתן בם.
<h2>דף סז:</h2>
אלא אשת איש ואשת אח. אכתי הוה מצי למפר' שכן בידו לרבות אסור אחות אשה ולא אתיא אחותו וכיוצא בה וכי האי גוונא פרי' בריש פרק הבא על יבמתו (יבמות נ"ד ע"א).
<h2>דף סח.</h2>
ועל הסוטה שאין הולד ממזר. פי' בקו' שהרי קדושין עדיין עומדים בה. ובסוף פרק החולץ (יבמות מ"ט ע"א) דמפרש טעמא סוטה נמי תפסי בה קדושי' פי' נמי בקו' אף לאחר שזינתה לא פקע הקדושי', ובחנם דחק. ויש לפרש דמיירי בסוטה שגירשה והחזירה. וברוב ספרים גרסינן בסוף החולץ, סוטה נמי כתיב בה הויה ותפסי בה קדושי, והיינו להיות לו לאשה, דדרשינן בפרק קמא דיבמות (י"א ע"ב) מאחרי אשר הוטמאה דכתיב בהאי קרא לרבות סוטה שנסתרה. ואם תאמר בסמוך דפריך לר' עקיבא כי תהיין במאי מוקי לה, לוקמה במחזיר סוטה. אע"ג דנפק' לן מלהיות לו לאשה, הא מוקי לה באלמנה לכהן גדול אע"ג דנפקא מלא יחלל חללי' הוא עושה ואין עושה ממזרים והיינו משום דכי תהיין אינו מיותר. ויש לומר דלא בעי לאוקומי בסוטה משום דהתם אמ' אהובה ושנואה, דמשמע שנואה בתחלת נשואיה. והא דלא מוקי ליה בסוט' לבועל, דלא כתיב ביה הויה ולא תפסי בה קדושי.
<h2>דף סח:</h2>
אמר קרא כי יסיר. פירש בקונט' דקאי אבתך לא תתן לבנו ובבן הנולד מבתך קאמר שקראו הכתוב בנך דבהסרת הבת לא איירי דלא כתיב כי יסיר את בתך ומדקפיד אבן בתך הבא מן הנכרי ולא אבן בנך הבא מן הנכרית דלא כתיב כי תסיר את בנך שמע מינה אין קרוי בנך אלא בנה. וקשה דאם כן מאי קאמר רבינא שמע מינה, היינו מילתיה דר' יוחנן. ובסוף פרק קמא דיבמות (י"ז ע"א) קאמ' כי אמריתה קמיה דשמואל אמר לי בנך הבא מן הישראלית קרוי בנך ואין בנך וכו' והדר קאמר והאיכא בנות, אמר רבינא וכו' על חנם מייתי דרבינא. ופי' ר"ת ז"ל דקאי אבתו לא תקח לבנך כי יסיר החותן את בנך מאחרי ומדלא קפיד על בן בנך שמע מינה דאין קרוי בנך אלא בנה. ורבינא בא לדקדק מדלא כתב כי יסיר את בנך ואת בתך ש"מ דבן בתך הבא מן הנכרי קרוי בנך ולכך לא רצה לכוללם לפי שאינם שוים.
לרבות כל המסירים. וא"ת אם כן לא תתחתן נמי בכל האומות ויש לומר כיון דאיירי בגיורת לא שייך לאוקומה בה כי יסיר כדפירשנו לעיל ועוד מדאסר רחמנא עמוני ומואבי מצרי ואדומי מכלל דשאר גרים שרו.
<h2>דף סט.</h2>
לכתחלה או דיעבד. פירש בקונט' לכתחלה דכי כתיב לא יהיה קדש בישראל כתיב ולא בממזר. ואומר רבינו תם ז"ל דהיינו טעמא דממזר מקדשות קאתי. ומכל מקום אינו מותר בבהמה אע"ג דאזהרתיה מלא יהיה קדש כדאמרינן בפרק ארבע מיתות (סנהדרין נ"ד ע"ב) דמקדשות כי האי לא אתי.
גרי וחררי. אע"פ שהם מענין אחד חשיב להו בתרי כדאמרינן בפרק בתרא דהוריות (י"ג ע"א) הכל רצים אחר גיורת ולא אחר משוחררת לפי שהיו בארור. ועבדי לא חשיב אע"פ שעלו דאין להם חייס.
נתיני. פירש בקונט' גבעונים שמלו בימי יהושע וקשה אם כן הא דכתיב ולא הכום בני ישראל כי נשבעו להם נשיאי העדה, אפי' לא נשבעו להם נמי, כדאמרינן בפרק אלו נאמרים (סוטה ל"ה ע"ב) למען אשר לא ילמדו אתכם לעשות הא למדת שאם חוזרים בתשובה מקבלים אותם. ויש לפרש שלא מלו מיד אלא אחר שקיבלום. ובקונט' פירש שם, דדווקא כנענים הדרים בחוצה לארץ וכן מוכח בשמעתא דהתם. והא דתניא בפרק השולח (גיטין מ"ה ע"א) לא ישבו בארצך פן יחטיאו אותך לי, יכול אפי' בגוי עכו"ם שקיבל עליו שלא לעבוד עבודת אלילים הכתוב מדבר תלמוד לומר לא תסגיר עבד אל אדוניו, וההוא קרא בשבעה אומות כתיב, ההיא נמי איכא לאוקומי בכנענים שבחוצה לארץ אבל שבארץ ישראל אין מקבלים, ואע"ג דשמעינן מההוא קרא דסוטה, שבחוצה לארץ מקבלים, אצטריך קרא דלא תסגיר ללאו ולאשמועינן עמך ישב בקרבך, וקרא דסוטה אינו מיותר דגבי אבני הר עיבל כתיב שכתבו להם מלמטה, למען אשר לא ילמדו אתכם לעשות.
ממזירי ונתיני. לפי' ר"ת ז"ל דנתיני' אסורים מדאורייתא משום לאו דלא תתחתן שהוא בגירות ז' אומות ומה שדוד גזר עליהם היינו שיעבוד כדפרישנא בריש פרק אלו נערות (כתובות כ"ט ע"א) קשה היאך ממזר מותר בנתינה ויש לומר דלא תתחתן לא כתיב אלא בישראל כשרים דלא הקפידה תורה על הפסולים ולא על הגרים כיון שמותרים בממזרים.
מילתא אגב אורחיה קא משמע לן. דממתני' לא שמעינן בהדיא שארץ ישראל גבוה מכל הארצות דדילמא מבבל דווקא שהיא עמוקה, כדאמרינן (שבת קי"ג ע"ב) שכל מיתי מבול ננערו שם, אלא משום דמשאר ארצות נמי עלו והיינו דפריך וליתני עלו לארץ ישראל.
<h2>דף סט:</h2>
עד שעשאה כסולת נקייה. לנקות בבל נתכון, כדפי' בקונט', והפריש פסוליהם והוליכם עמו ואם תאמר ולמה לא העלה כל הכשרים ויניח הפסולים. ויש לומר שלא היו רוצים לעלות לפי שהיו בארץ ישראל בפחד ובדאגה כדכתיב חצים מחזיקי' ברמחים (נחמיה ד').
<h2>דף ע.</h2>
או אצטבא כדאמרי אנשי. קרופיטא ואצטבא שני עניינים הם כדאמרינן במועד קטן (י' ע"ב) שרא למבני אצטבא ולמיבני אקרופיטא ופעמים שהיו קורים לאצטבא אקרופיטא ורב יהודה הקפיד שהיה מדבר לשון שלא הורגלו בו כל כך העולם.
<h2>דף ע:</h2>
אין שואלים בשלום אשה כלל. אע"ג דאמרינן בפרק הפועלים (ב"מ פ"ז ע"א) דעל ידי בעלה שרי, היינו לישאל ממנו בשלומה כמו איה שרה אשתך, אבל אין משגרים לה שלומי' אפילו על ידי בעלה.
<h2>דף עג.</h2>
גי'. ורבי יהודה כהנים לויים מחד קהל נפקי. תימ' דתניא בספרי בפ' כי תצא קהל כהנים קהל לויים קהל ישראלים קהל גרים וחכמים אומרים קהל גרים [לא איקרי קהל] והיינו ר' יוסי דהכא דאי' ליה קהל גרים לא איקרי קהל ואייתר ליה קהל רביעי דקהל ודאי, וממזרי' ושתוקי בישראל מחד קהל נפקי, והא דלא דרשי התם קהל חמישי למצרי ואדומי לכולי עלמא פריך בירושלמי (פ"ד ה"א) ומשני בעשה אינון, מי' קשה לר' יהודה דודאי קהל מנליה וישראל שתוקי בממזרין וממזרין בשתוקי. וי"ל דנפקא לן מפשטיה דקרא ממזר ודאי וקהל ודאי כמו מעשר ודאי. אבל קשה מההיא בריתא לסוגיא דשמעת' דדריש ה' קהלי' וכולה סוגיא בע"א. עכ"ל גיליון.
<h2>דף עג:</h2>
גי'. נאסף מן השוק אין אביו ואמו נאמנים עליו. היינו אביו או אמו אבל שניהם נאמנים דה"ג בירושלמי (פ"ד ה"ב), אסופי כל זמן שבשוק אביו ואמו נאמנים עליו נאסף מן השוק צריך ב' עדים עליו אביו ואמו כב' עדים. הדא דתימ' בתינוק שאין מרגיע אבל בתינוק מרגיע צריך ב' עדים, אביו ואמו כב' עדים פירוש שאין מרגיע פירוש שאין מתנדנד ממקום למקום כמו רגע הים שמתנדנד הים ויהמו גליו מחמת הנדנוד ולכך כיון שאין נד ממקומו נאמ' עליו אביו ואמו אבל מרגיע חיישינן שזה נדנד משם והא אחר הוא. ובימי רעבון אע"פ שנאסף מן השוק אביו ואמו נאמנים עליו היינו נמי אביו או אמו ומה שפ"ה אם בשני רעבון שהרבה נשלכים לא רצו חכמים לפוסלן מפני יציאת קול יש לפרש דאפילו יציאת קול ליכא דמעיקרא לא מפקי קלא כיון שגם כשרים משליכין וגם בעלי עבירות נכנעים מחמת הפורענות הילכך ליכא חשש פסול. גיליון.
<h2>דף עה:</h2>
סבר לה כר' עקיבא דאמר גוי ועבד. פ"ה ותרוויהו ספק ממזרים הם דשמא זה בא מישראלית הנשואה לגוי והוי ממזר, וזו באה מכותי וכותית מעולם או איפכא. וקשה למ"ל למימר דסבר כר' עקיבא כ"ש דאי הוה כשר ה"ל ישראל נושא גויה. וי"ל דמשמע ליה לתלמודא דיש בהן פסול קהל מדקתני לה בהדי שאר פסולין דמתני'. מיהו תינח גבי ספיקות דמתני' דאסופי לא ישא כותי או איפכא, שמא זה כשר וזה פסול. אלא הא דכותי לא ישא כותית, ליכא משום פסול ביאת קהל, אי ממזר נושא גויה או גוי נושא ממזרת. ויש לפרש דזכרים ונקבות נטמעו בהם, ואיכא למיחש שמא כותי זה אביו ואמו ישראל וכותית ממזרת או איפכא.
<h2>דף עו:</h2>
וכלם מגדלי בלורית היו. תימה לפי' הקו' דלעיל (כ"ב ע"א) דיפת תואר אסורה עד אחר כל המעשים הרי היו הבנים ישראלים מיוחסים והיאך היו נוהגים כמשפטי הנכרים. ולפירוש ר"ח ז"ל ניחא דביאה ראשונה מותרת במלחמה, ויש לומר לפי שהיתה מתגיירת בעל כרחה ולדה כולד נכרית כדפרישנא בפרק קמא (לעיל כ"ב ע"א).
<h2>דף עז.</h2>
היא תועבה ואין בניה תועבין. הא דאצטריך קרא, פירשתי בפרק קמא דיבמות (י"ד ע"ב) ובפרק בתרא דנדה (ע' ע"א).
<h2>דף עז:</h2>
האוכל נבילה ביום הכפורים. פי' בקו' אפי' נתנבלה ביום הכפורים אסורה היתה לו מבערב משום אבר מן החי. וקשה, דתינח למאן דאמר בסוף פרק גיד הנשה (חולין ק"ב ע"ב) בהמה בחייה לאברים עומדת דלא חייל אסור יום הכפורים אאבר מן החי, אלא למאן דאמר לאו לאברי' עומדת חל אסור יום הכפורים מחיים. ואפי' למאן דאמר לאברים עומדת כי פקע אסור אבר מן החי כשמתה ביום הכפורים [יום הכפורים] ונבלה בהדי הדדי קא אתו. ויש לפרש דלכולי עלמא מחיים ולאחר מיתה יש בה אסור עשה דאינה זבוחה דכתיב וזבחת ואכלת.
כשם שחלוקה גרושה (מאלמנה) [מזונה]. תימה, דאי לאו קרא לא הוה מחייב כהן גדול על כל אחת ואחת לפי שנאמרו בלאו אחד, מאי שנא מהא דאמר רבא בסוף פ' כל שעה (פסחים מ"א ע"א) אכל נא ומבושל לוקה שתים וכן זג וחרצן. ויש לומר דשאני התם דמייתרי קראי דהוה ליה למכתב אל תאכלו ממנו כי אם צלי אש וכתיב נא ומבושל למימר דקאי לאו אכל חד וחד, וכן מחרצנים ועד זג לא הוה ליה למכתב אלא מכל אשר יצא מגפן היין לא יאכל.
<h2>דף עח.</h2>
ולילקי נמי משום לא יחלל זרעו. ולא חשיב לאו שבכללות דהוי כאלו כתב לא יחלל האשה ולא זרעה. ואם תאמר הא התראת ספיקא היא שמא לא יגמור ביאתו ואפי' יגמור לא יתחייב. ויש לומר דלא חשיב התראת ספק אלא כשספק למותר' כגון נותר שסבור עוד יש שהות אבל הכא הוי ודאי למותרה.
בעל לוקה לא בעל אינו לוקה. פירש בקו' בעל לוקה שתים וקשי' אמאי לקי על הקדושי' דהוי התראת ספק שמא לא יבעול. ויש לפרש בעל לוקה משום ביאה אבל משום קדושין לא דהוי התראת ספק. אי נמי במקדש בביאה לוקה שתים.
דרך לקוחים אסרה תורה. הכי גרסינן בקונט'. ויש ספרים דגר' דרך הוייה. וקשה דבסמוך לעיל דריש, להיות לו, לענין ביאה. מיהו אין למחוק הספרים דלעיל דריש מלאשה דמשמע אישות אבל להיות משמע הויית קדושי' כדמשמע בפרק קמא דיבמות (י"ג ע"ב) ולעיל בסוף פרק האומר (ס"ח ע"א).
ומייתי לה במה הצד מהאי דינא. תימה דאיכא למיפרך שכן יש בהם צד עברה חלל יצירתו בעבירה ומצרי ראשון שפוסל ישראלית ביאתו בעבירה ויש לומר דליכא למפרך שביאתו בעבירה גורם לפסלה כיון שמצרי שישא מצרית בתו פסולה אע"פ שאין ביאתו בעבירה. וגבי כהן גדול באלמנה דפריך לעיל לפי שביאתו בעבירה גורם לפסול האשה והבת.
והלא פינחס היה עמהם. תימה לרב דשרי בפרק קמא (כ"א ע"ב) כהן ביפת תואר אפי' ביאה שניה דילמא ליפת תואר שרייה. ויש לומר דלא הותרה יפת תואר אלא במלחמת הרשות. ובירושלמי גרסינן בהלכתא רבתי הכתובה אחר מסכת ע"א דלא הותרה יפת תואר אלא אחר ארבע עשרה שנה שחילקו וכיבשו.
עד דאיכא כל זרע. פי' בקו' עקר זרע דהיינו מן האב דדווק' בת גר זכר קאמר אבל ישראל שנשא גיורת בתו מותרת כשרה לר' יהודה כמו ישראל שנשא חללה ובהדיא בירושלמי (פ"ד ה"ו) קאמר ר' יהודה עד שיהיה אביה מישראל. ואין זה עקר טעמו דהא לעיל (ע"ד ע"ב) יליף מקל וחומר אלא כל אחד מפרש הפסוק לפי ענינו.
<h2>דף עח:</h2>
וסיפיה בכהן הדיוט. פי' בקו' דקאמ' בתולות מזרע ישראל והאלמנה אשר תהיה אלמנה מכהן וקא סלקא דעתין דהכי קאמר שהיא אלמנה ממיוחס הראוי להשיא בתו לכהונה כדדריש ר' יהודה לקמן מן המשיאים לכהונה, ואלמנה שהיא מותרת לכהן לא משכחת לה אלא בכהן הדיוט. אבל למאי דמפרשי רבנן משאר כהנים יקחו לא קשיא ליה כיון דמפרש קרא שפיר דאיירי בכהן הדיוט. מיהו קצת קשה דאכתי לא אייתי תלמודא קרא דוהאלמנה ויש מפרשים דסיפיה דקרא היינו מזרע בית ישראל דדרשינן אליבא דכולהו אפי' בכהן הדיוט, וכי אם בתולות היינו בכהן גדול לבד. מיהו קשה דמאי קשיא ליה כיון דאיירי נמי בכהן גדול כי היכי דלא קשיא ליה אלמנה וגרושה דרישיה דקרא דאלמנה איירי בכהן וגרושה איירי בתרוייהו. ופירוש הקונט' ניחא טפי.
אין ישיבה בעזרה. פי' לזרים שהרי קדשים היו נאכלים בעזרה מיושב דרך שררה וגדולה כדרך שהמלכים אוכלים אי נמי שלא לצורך דברי קדושה.
ושמואל שוכב במקומו. בפי' נביאים פי' רש"י ז"ל פשטיה דקרא דאקרא דבתריה קאי [דכתיב] בהיכל ה' אשר שם ארון אלקים ויקרא ה' שמואל שמואל וכו'.
נהגו סילסול. פי' בקו' מעלה והוא לשון שבח כמו, סולו לרוכב (תהלים ס"ח ה'). אי נמי לשון בדיקה יתירה כמו סלסליה ותרוממך (משלי ד' ח').
<h2>דף עט.</h2>
ושמואל מאי שנא ממקוה. ואם תאמר דילמא הכא לחומרא והתם לחומרא. וי"ל דחומרא דאתי לידי קולא הוא ששורפים תרומה וקדשים וגבי חבית נמי אתי לידי קולא דאימור נתקן ואתי לאפרושי מן החיוב על הפטור. מ"ש ממקוה. ל"ג שהיה.
<h2>דף עט:</h2>
הוא מוציא מידם בלא ראיה. דהא שטרא חספא בעלמא הוא כיון דלא כתיב ביה שהיה בריא. והם אין מוציאים מידו אלא בראיה. תימה פשיטא דהא אפי' אם תפסו מוציא. ויש לומר דאשמועינן דבראיה מיהא מוציאים דסלקא דעתין כיון דלא כתיב בשטר כדמהלך על רגלוהי בשוקא אפי' היה בריא לא גמר למקני.
<h2>דף פ:</h2>
ר' שמעון אומר מתייחד איש עם שתי נשים בזמן שאשתו עמו. משמע דרבנן פליגי עליה, וקשה דבפ' שני דע"א (כ"ה ע"א) מוקי מתני' דלא תתיחד אשה עמהן כשאשתו עמו. ישראל אשתו משמרתו משמע דמוקי לה לכ"ע דלא מדכר התם ר' שמעון כלל. ועוד קשה לי מאי אריא עם שתי נשים אפי' עם אחת כיון דאשתו משמרתו ובע"א נמי מיירי באחת. ור"ח ז"ל גריס בזמן שאשתו עמו ישן עמהם בפונדקי מפני שאשתו משמרתו ול"ג וישן בוא"ו ולא קאי אמילתיה דר' שמעון אלא מילתא באנפי נפשה קתני לכולי עלמא.
<h2>דף פב.</h2>
כל שעסקו עם הנשים לא יתיחד. תימה מאי רבותיה אפי' אחר נמי. ופי' בקו' אפי' עם נשים הרבה לפי שלבו גס בהם אבל איניש אחרינא עם שתי נשים תנן אבל ג' או ד' שפיר דמי. ור"ת ז"ל פי' אפי' אשתו עמו הואיל ורגיל וגס בהם אינו בוש מאשתו. ור"ח פי' כל שעסקו עם הנשים אע"פ שנושא ונותן עמהם במשא ומתן לא יתיחד עמהם ומשמע אע"פ שהיה ראוי להתיר משום דבעבידתיה טריד או משום דאין יכולים לעמוד בה אפי' הכי אסור.
אלא הכל לפי זכותו של אדם. אע"ג דאמרינן במועד קטן (כ"ח ע"ב) חיי בני ומזוני לאו בזכותא תליא מילתא אלא במזלא תליא מילתא, פעמים שהמזל משתנה לפי הזכות, כדאמרינן בהחולץ (יבמות נ' ע"א) זכה מוסיפים לו. ולפי שנוי השם כדאשכחן (ר"ה ט"ז ע"ב) אברם אינו מוליד אברהם מוליד, וכן שנוי מקום כדאמרינן (ב"מ ע"ה ע"ב) שצועק ואינו נענה מאן דביש ליה בהאי מתא ולא אזיל במתא אחריתי.
